במהלך הכרך הראשון, הכומר והגלב מארגנים מזימה, תחבולה דרכה הם רוצים להוביל את דון קיחוטה הביתה. במזימה זו המהווה את מרבית הכרך הראשון הם לוקחים עלמה צעירה המשחקת צעירה שנושלה מאדמתה ע"י ענק מרושע. היא שמעה אודות גבורתו של דון קיחוטה ומגיעה לחפשו כדי להביא אותו להגן על נסיכותה ולשחרר אותה מידי הענק. הכומר והגלב מתמנים לנושאי הכלים שלה, הם מגיעים אל דון קיחוטה אשר שמח לעזור להם. העניין של ההתחפשות והעלילה בתוך עלילה הוא עניין מרכזי כאן. במהלך העניינים הדברים מסתבכים והכומר והגלב הופכים בעצמם לחלק מהעלילה של דון קיחוטה. המחבר מדגיש כל הזמן כיצד שניהם צופים בעניין במה שקורה ועד כמה הם נהנים להיות חלק מהדבר הזה. שוב בולט אותו אלמנט אמביוולנטי – מצד אחד הם מדברים על הסכנה שבספרות ומנסים לרפא אותו, אך מצד שני הם לא יכולים שלא להימשך אל תוך העולם וממש להפוך לחלק ממנו. הדמויות האלה מהווים אלגוריות של סרוונטס עצמו המחבר את העלילה של דון קיחוטה כדי לרפא את עולם ספרות האבירים, כך הם מחברים יצירה בתוך היצירה כדי לרפא את דון קיחוטה. כמו שהכומר והגלב הופכים לחלק מהעלילה, כך ניתן לומר גם על סרוונטס, אשר רוצה לרפא את ספרות האבירים ולנקות את העולם ממנה, בסופו של דבר זה הופך למעין חגיגה של ספרות אבירים זו.
דמות משנה נוספת המגלמת אלמנט זה – הסטודנט. הוא מגיע אל דון קיחוטה וסנצ'ו בכפרם בתחילת הכרך השני. הוא מספר להם שקרא את עלילותיהם, כל כך התרשם ורצה להגיע לפגוש אותם. אנו לומדים מאוחר יותר שאותו סטודנט ארגן מזימה חדשה עם הכומר והגלב כדי לרפא את דון קיחוטה מהטירוף. במסגרת המזימה הוא התחפש לאביר שבא להילחם בדון קיחוטה, ואומר שאם יביס אותו דון קיחוטה יאלץ לוותר על האבירות. הם נלחמים אחד בשני ודון קיחוטה מנצח, קרסקו מובס. לאחר מכן, קרסקו לא מסוגל לקבל את העובדה שהוא הובס בקרב, ולאורך כל הכרך השני הוא חוזר שוב ושוב בתחפושות כדי להילחם בדון קיחוטה. הוא נקרא "אביר המראות", כיון שהוא מהווה מעין השתקפות של דון קיחוטה, הוא בא לרפא את דון קיחוטה אבל גם הוא נסחף אל תוך העולם הזה ונכנס לתוכו מבלי יכולת לצאת ממנו. בסוף היצירה הוא מגיע פעם נוספת, הפעם בדמות אביר הירח הצחור, הוא מביס את דון קיחוטה וזהו הקרב האחרון בסופו דון קיחוטה נאלץ לוותר על אבירותו ולחזור אל הכפר שלו. כאן הוא מתכחש לכל ספרות האבירים ומת. הסוף של הפנטזיה, של הבדיה, משמעותו היא גם סוף החיים. זו משמעות סצנת הסיכום של העלילה. זה מחזיר אותנו שוב אל כך שמצד אחד לאורך הספר יש דגש על הסכנה שבקריאה ובבדיה ובאותו זמן ההנחה שאי אפשר בלעדיה, בלי העונג והמפלט שהיא מעניקה.
6. ייצוגי נשים ביצירה
זה בא לידי ביטוי בעיקר בסיפור של גריסוסטומו ומרסלה. סיפורם של השניים מתרחש בחלק השני של הכרך הראשון. חלק זה הוא חלק הפסטורלה ביצירה. ז'אנר הפסטורלה (שירת רועים): ז'אנר שהיה מאוד נפוץ בעולם העתיק. ביוון, המשורר דאוקריטוס, נחשב למייסד הז'אנר. מאוחר יותר ברומא – ורגיליוס (מחבר חשוב של שירה פסטורלית גם הוא). הדגש הוא העיסוק ברועים ורועות שנמצאים באחו, מחוץ לעיר – דגש על הימצאות בסביבה שהיא אינה עירונית, עיסוק מובנה בקונפליקט בין טבע לתרבות, הז'אנר יוצר אידאליזציה של הטבע, הטבע כאידילי. חלק נכבד מהמסורת – דיון באהבה שבין רועים לרועות. ברנסנס הז'אנר זוכה לתחייה מחדש אצל משוררים רבים. יש איחוד של המסורת הפסטורלית עם המסורת של שירת אהבה של ימי הביניים והרנסנס. הרעיון הוא שהרועה הוא סוג של משורר המתאהב מעל ראשו ברועה אכזרית שלא מחזירה לו אהבה. הוא מפנה אליה את שיריו, חורט את שמה על גזעי עצים אך היא נמנעת מלהחזיר לו אהבה. אל תוך הז'אנר, מבחינת ייצוג נשים, מובנה העניין של נשים כאובייקט. לנשים בז'אנר אין קול, הדוברים הם תמיד הרועים הגברים, אשר תמיד מקבילים למשוררים. הם שרים על אכזריות האהובה אשר לעולם אינה נוכחת, אין לה קול, היא תמיד אובייקט המאפשר לרועה לעצב עצמו אל מול הרועה האכזרית שלא מחזירה לו אהבה. במסגרת ההתכתבות של סרוונטס עם מסורת זו, דון קיחוטה וסנצ'ו פוגשים במסעם חבורת רועים. הם מגיעים אל סצנה של הלוויה בה הרועה גיסוסטומו נקבר לאחר שהתאבד בשל אהבתו הנכזבת לרועה מרסלה.