נובלה היא סוג של סיפור קצר אשר נוצר בשלהי ימי הביניים, סוגה חדשה אשר לא קיימת בעולם הקלאסי. היא זוכה לצורה הקנונית שלה עם בוקאצ'ו במאה ה-14. השם נובלה הוא מלשון המילה חדש – novel. הכוונה היא לסיפור סיפורים שהתרחשו לאחרונה, סוג של 'דיווח חדשותי', לפחות בתיאוריה (בפועל זה הרבה יותר מכך). העיסוק באירועים אחרונים אומר שיש משהו מאוד עממי בנובלה. זוהי סוגה עממית וזה בה לידי ביטוי בשפה ובסגנון. אם עד כה הספרות נכתבה בלטינית, נובלות נכתבו בשפות המקומיות (בוקאצקו כתב באיטלקית ודה נוואר כתבה בצרפתית). בנוסף, פעמים רבות הן משתמשות בדיבור יומיומי. אך אין המשמעות שהן אינן מתוחכמות, נהפוך הוא – גם אצל בוקאצ'ו וגם אצל דה נוואר השפה היא מאוד מתוחכמת, באמצעות משחקי מילים ודקויות שיש להיות מאוד קשובים כדי לזהותן.
מבחינת התוכן, לנובלות יש מצד אחד אלמנט סטירי (לעג לממסד, למוקדי כוח, לכנסיה ולנזירים) ומצד שני מיניות מאוד חזקה (אצל בוקאצ'ו זהו עניין אידאולוגי של ממש, אידאל של טבעיות, זהו חלק מהטבע האנושי), ונראה בהמשך כיצד דה נוואר מתייחסת לשאלת המיניות.
במאה ה-16, כחלק מהחזרה לעולם העתיק, מקבלים את ההיררכיה של סוגות ספרותיות שהייתה נהוגה בעולם העתיק.
- בפסגה, האפוסוהטרגדיה: זוהי ספרות/תרבות גבוהה. זה בגלל שאפוס וטרגדיה עוסקים בגיבורים ממעמד על ולא ממעמד נמוך, אך גם בגלל שהם עוסקים באירועים גדולים מהחיים ובגלל שסגנון הכתיבה נחשב למליצי, גבוה וספרותי מאוד.
- קומדיה: נתפסת כסגנון נמוך כיוון שעוסקת באנשים מהשורה וכן באירועי יום-יום ולא באירועים גדולים כמו נפילת מלכים וממלכות או בעלילות גיבורים.
- ברנסאנס נוספת סוגת הנובלה: זו נמצאת בתחתית הסולם ההיררכי.
המאפיין את הנובלה בעקבות בוקאצ'ו זה שיש קובץ של נובלות, כלומר זהו לא רק סיפור קצר העומד בפני עצמו אלא מחבר המצרף ביחד מספר נובלות ומעניק להן סיפור מסגרת כלשהו (אצל דה נוואר זה מתחיל במבול ולאחר מכן עשרה מספרים מתכנסים במנזר ומספרים את הנובלות). סיפור המסגרת מכיל בתוכו את הנובלות. מבחינת ההבנה של הטקסט יש לכך מימד חשוב מאוד כיוון שהמשמעות היא שכדי להבין נובלה בודדת לא ניתן לקרוא אותה בפני עצמה אלא רק בתוך ההקשר בו המחברת מציבה את הסיפור. יש משמעות למיקום של היחידה הבודדת בתוך הרצף, קובץ הנובלות. עלינו להיות קשובים ביותר לעניין זה (מי מספר את הנובלה הנוכחית וכיצד היא מתקשרת לזו שהייתה לפניה או לזו שתבוא אחריה?) כיוון שזה חלק מהמורכבות והתחכום של הסוגה ושל קובץ הנובלות אשר בעקבות בוקאצ'ו הופך להיות מאוד פופולרי בעת החדשה (קיימים מאות קבצים אשר נכתבו על פני כל אירופה).
3. טכניקות נרטיביות המשמעותיות לקריאת דה נוואר (ריבוי קולות מספרים, מסגור)
עלינו להיות קשובים גם לאלמנטים מסויימים בזמן קריאת הנובלות. את טכניקות אלה אימצה דה נוואר מבוקאצ'ו ופיתחה אותן.
- ריבוי מספרים: לכל נובלה יש מספר ספציפי המספר אותה. כאן ישנם עשרה מספרים, ובכל יום כל אחד מהם מספר סיפור אחד. לכל אחד מהמספרים האלו יש אופי מסויים ומטרה מסויימת אשר עוברים התפתחות לאורך הקובץ. כדי לפרש את הנובלה הספציפית יש לשים לב מי מספר את הנובלה ומה המוטיבציה שלו. המשמעות היא שהטקסט הוא מראש – טקסט רב קולי/פוליפוני. זהו לא טקסט עם קול סמכותי אחד ברור של מחבר/מחברת המעבירים מסר מסויים אלא ריבוי קולות, מספרים עם מאפיינים ואופי מסויימים. השאלה – מה המסר שהטקסט מעביר – הופכת למורכבת ביותר.
בהרבה מובנים ניתן לראות את ההקשר למונטיין, הדמיון הדיאלוגי. אפילו מונטיין, כמחבר, לא מדבר בקול אחד אלא במספר קולות וחותר תחת עצמו. מונטיין עושה במובלע את מה שטקסט כמו ההפטמרון עושה במפורש – נותן למספר קולות לדבר.
- מסגור: במובן אחד, זהו הרעיון של סיפור מסגרת – כאן: ההתחלה עם המבול והתכנסות במנזר וכו'. בסיפור מסגרת זה אנו פוגשים את המספרים. הכוונה השניה במסגור היא שלאחר כל סיפור מתרחש דיון בין המספרים עצמם על משמעות הסיפור שהם שמעו (לאחר הסיפור, המספר אומר מה שניתן ללמוד מהסיפור אך מישהו אחר מהחבורה פותח דיון לגבי הטענות של המספר אשר לבסוף כל המספרים משתתפים בו). דיון זה מרחיב את המסקנות שניתן לשאוב ממה שהמחברת מנסה להעביר אל הקוראים.
* שתי התמות המהוות את לב ליבו של הטקסט ובהן נדון:
4. תפקיד הספרות לפי דה נוואר
בפרולוג מתרחש אסון טבע, מצב קיצון – חבורת האצילים הולכת אל המרחצאות ובדרך חזרה מתרחש אסון בקנה מידה תנכי – מבול. חלקם הגדול נספה בדרך אך חלקם מצליחים לעבור את המכשולים ולהגיע אל המנזר. טכניקה זו של פתיחה עם אסון טבע מרגריט 'לוקחת' מבוקאצ'ו.