לסיכום, בפרולוג – מצד אחד שוויון בין נשים לגברים, ייצוגים של נשים מאוד חזקות אך מצד שני גם סטריאוטיפים נשיים של ימי הביניים – הנשים כעלמות בצרהוהספרות שבין הקריאה בכתבי הקודש לבין המין.
בסיפור הראשון, סימונטו מאוהב באחת מבנות החבורה אשר לא מחזירה את אהבתו. פרט זה חשוב כיוון שכבר מההתחלה הוא מזמין אותנו לקרוא את הסיפור של אותו סימונטו אך עם כוכבית – יש לו אינטרס בסיפור. כיצד מיוצגת האישה בסיפור פותח זה?
הסיפור הראשון מציג את דמות האישה כשטן, מניפולטיבית, תחמנית אשר בסופו של דבר מובילה לאובדן של כל מי שנמצא סביבה. הסיפור מתרחש בדוכסות היכן שמרגריט עצמה הייתה הדוכסית. מסופר על פרקליט שהיה נשוי לאישה ולה שני מאהבים – ההגמון והבחור הצעיר בנו של נציב המלך במקום. בשלב מסויים אותו הבחור הצעיר מגלה כי הוא אינו המאהב היחיד שלה. היא מעלילה עליו עלילות כשהיא רואה שהוא גילה על כך. היא משכנעת את בעלה לעבור אל עיר אחרת כדי להתרחק מאותו בחור צעיר, אך אז מתחבלת תחבולה דרכה תרצח את הבחור הצעיר. הוא בתמימותו מגיע אליה ובעלה באמצעות שליח רוצח את הצעיר. הדבר מתגלה והזוג בורח אל אנגליה. הם חוזרים אל צרפת מאוחר יותר והאישה מגלה שבעלה קשר קשר עם בעל אוב דרכו הוא מתכנן לרצוח דמויות מפתח שונות המפריעות לזיכוי שלו. לאחר שהיא מגלה תכנית זו היא מלשינה על בעלה לרשויות והוא נידון למאסר עולם של עבודת פרך. הסיפור מסתיים באמירה שהיא המשיכה לעשות רע לאורך כל חייה עד מותה.
לאחר סיום סיפורו, (בעמוד 58) סימונטו מספר את מוסר ההשכל, כיצד יש להבין את הסיפור: "איזו רעה באה מידיה של אישה נעוות המרדות וכמה תלאות נגרמות מחמת פשעה של זו…". מילים אלו הן מילים מוכרות באותה תקופה, התפיסה של אישה אשר מאז ימי חוה משחיטה את האנושות. תפיסה זו באה וחוזרת בספרות הצרפתית – 'הויכוח אודות הנשים' – החל מהמאה ה-14 וממשיך לפחות עד זמנה של דה נוואר. בויכוח זה דמויות בעמדה של דמות מפתח אומרות טענות אלו כלפי נשים, שהן רעות ושטניות. סופרת צרפתית שהקדימה את דה נוואר בכמאה שנים יצאה נגד טענות אלה כלפי נשים.
אם כן, בסיפור הראשון מרגריט למעשה מציגה לנו הקוראים תפיסה זו נגד נשים, אך היא מציגה אותה כדי לחתור תחתיה, לסתור אותה ולקרוא עליה תיגר. היא עושה זאת כבר לאחר דבריו של סימונטו כאשר עוברים אל וואזי אשר מגיבה אל טענותיו (כבר ראינו שוואזי היא דמות משמעותית) ומגחכת עליהן – "כל כך הרבה לדבר סרה בנשים על סמך סיפור אמיתי הנוגע לחוטאת אחת…" (עמ' 59). מעבר ללגלוג על סימונטו היא גם טוענת שההיקשים הלוגיים שלו לא נכונים – הכללה מאישה אחת על כלל הנשים היא מהלך לוגי פסול על פי וואזי. תפיסה זו של הנשים מועמדת בפני ביקורת ומועמדת בספק, ובסיפור הבא אנו פוגשים את האישה הקדושה (בניגוד למודל ההפוך, האישה החוטאת המוצגת בסיפור הראשון).
בסיפור הנשים מסופר על רב סייסים שהתאהב באישה נשואה. היא התנגדה בתוקף להסכים לשכנועיו לממש את האהבה. הוא יוצר חור בקיר חדר השינה שלה ומכסה אותו כך שלא יתגלה, ובמהלך הלילה נאמר כי הוא "חודר אל המרחב האסור" של האישה, חדירה למרחב אשר מטרימה את כוונותיו. היא מזנקת מהמיטה ובורחת ממנו כאשר היא מגלה את מעשיו. בעמוד 60: "והוא… התגלה יותר בהמי מהבהמות אשר שהה במחיצתן" הזיהוי של הגברים עם הבהמות ממשיך. הוא רודף אחריה וכשלא מצליח לשדל אותה הוא מחליט לרצוח אותה. תגובתה של וואזי בסוף הקטע.
כאן מוצגת הקדושה המושלמת בניגוד לחוטאת "המושלמת" אשר הוצגה קודם לכן. מהלך זה של קונטרה הוא מהלך מקובל בתפיסת הנשים בימי הביניים – ניגוד בין חווה למריה, הניגוד המקובל בכנסייה הקתולית, האישה היא או שטן או קדושה, ואין משהו בין לבין. אך המעניין בתיאור של וואזי בסוף הקטע הוא יצירה של אידאל חדש של נשיות. אם בספרות ימי הביניים האידאל הנשי הוא אידאל בתולי (כמו מריה) וואזי מציגה אידאל של קדושה בתוך מסגרת הנישואין – מה שחשוב בהקרבה העצמית של האישה היא העובדה שהיא שמרה על צניעותה ונאמנותה לבעלה. זוהי גם השפעה של הרפורמציה הפרוטסטנטית, המקדמת רעיונות של יציאה נגד הקונספט של נזירות. הכנסייה אסרה על כמרים להתחתן, אידאל של הסתגפות מוחלטת. לצד זה, הפרוטסטנטים מקדשים את הנישואין, והחטא הגדול הופך להיות הפגיעה בנאמנות לבעל. כך מצד אחד דה נוואר יוצאת נגד הקונבנציות של התקופה נגד נשים, ומצד שני היא מקדמת אידאל חדש של צניעות ונאמנות במסגרת הנישואין. כאן נכנס מימד נוסף והוא היחס אל הדקאמרון ואל בוקאצ'ו, אשר מלאים בנשים שמילאו את תשוקותיהן, בין אם במסגרת נישואין ובין אם לא. יחס זה של בוקאצ'ו הוא יחס מתירני, וכאן מרגריט יוצאת נגד מתירנות זו. זה הוא מהלך מובהק נוסף המאפיין את מה שמעבירה דה נוואר בהפטמרון ועולה באופן חזק ביותר מהטקסט.