שמו המקורי – פרנסואה מארי ארואה, נולד ב-1694 בפריז. בן למשפחה ממעמד בינוני-גבוה, אביו פרקליט מצליח ואמו נצר למשפחת אצולה כפרית. היא נפטרה כשהיה בן 10, ועם אביו היו לו יחסים מורכבים לאורך השנים. הוא היה מעוניין שוולטר הצעיר ילך בדרכו וילמד משפטים אך וולטר לא אהב את הרעיון כמו הומניסטים רבים אחרים והקדיש עצמו לקריירה של כתיבה. בגיל 18 הצטרף למעין חבורה בוהמיינית פריזאית שקראה לעצמה "אפיקוראים", ע"ש אפיקורוס הפילוסוף היווני (טען שהבסיס לאושר האנושי טמון בהנאה ובעונג, זוהה עם עקרונות של נהנתנות). הם חרתו על דיגלם את ההנאה האסתטית. הוא התבלט בקרב חבורה זו, וב-1718 פרסם את היצירה הראשונה שלו – הטרגדיה "אדיפוס". הוא כותב מחדש, כמקובל בעת החדשה המוקדמת, את הטרגדיות הקלאסיות ומעניק להן לבוש מודרני. היצירה זכתה להצלחה גדולה ביותר וקנתה לו שם. בעקבות הצלחת היצירה שינה את שמו – דה וולטר ("דה" כתוספת על מוצאו ממשפחת בני אצולה). לאחר הצלחה זו החל לכתוב טקסטים סאטיריים המבקרים את הממסד הצרפתי הכנסייתי ואת המלוכה. הוא נעמד למשפט ועונשו היו גלות באנגליה. כאמור, בשנות ה-20 של המאה הוא עובר לאנגליה ובה מתרשם ביותר מאלמנטים רבים המאפיינים את החברה האנגלית, כגון האיזון בין מלוכה לבין פרלמנט שנראה לו כדבר חשוב ביותר. הסובלנות הדתית היחסית של אנגליה באותה תקופה בניגוד לצרפת, ובעיקר הפילוסופיה של לוק והמדע של ניוטון. הוא נחשף לרעיונות אלו וכשחזר לצרפת אחד מספרים הראשונים היה עיבוד פופולרי למדע של ניוטון. הוא קידם את ההנחה שהבסיס לקדמה ולרווחה האנושית הוא המדע והפעלת השכל הישר, האמונה החזקה בתבונה.
באותה תקופה וולטר גם אימץ את דת ה"דאיזם", הדת הטבעית. על פי הדאיזם (מגיע מ"דאוס", אל בלטינית) העולם הוא עולם נברא, יש אלוהים שהוא אל תבוני שבנה את העולם כיצירה מתמטית או כמכונה מתוחכמת מאוד, כשעון מתוחכם, ומרגע שברא אותו הוא עזב את העולם מבלי להתערב בו. מרגע שעזב את העולם האחריות היא בידי האדם והוא המכריע מה יקרה בעולם. מכיוון שהעולם הוא מתוכנן ועובד על פי חוקים ברורים, אם האדם יפעיל את התבונה שלו נכון הוא יצליח להבין את החוקיות של העולם, כיצד הוא פועל ומה מניע אותו, וכך יוכל לשלוט בו לצרכיו. וולטר הופך להיות אחד מהתומכים הנלהבים של דת זו, אשר גם קשורה קשר ישיר לעיקרון שהפילוסוף לייבניץ מקדם גם הוא, לפיו העולם הזה הוא עולם טוב. האמונה הדאיסטית מתאפיינת באופטימיות ובהנחה כי זהו העולם הטוב ביותר האפשרי עבור האדם.
וולטר כותב דברים אלה כאשר הוא חוזר מאנגליה ונמצא תחת חסות של ברונית בשם מדאם דה שאטלה, דמות מעניינת בפני עצמה והייתה ידועה בעיקר כפטרונית של וולטר (הייתה גם סופרת בעצמה). הוא היה המאהב שלה באותן שנים והיא זו שמימנה אותו ואפשרה לו לכתוב. הוא כינה 15 שנים אלו כשנים המאושרות בחייו. ב-1749 היא נפטרה, ומכאן מתחיל שינוי בתפיסת העולם של וולטר. מתרחשים מספר אירועים נוספים בעשור שלאחר מכן המשפיעים ביותר על תפיסת עולמו. מתרחשת רעידת אדמה בליסבון ב-1755, אירוע שהותיר חותם מהותי על התקופה וכן על וולטר שכותב מאוחר יותר על שואת ליסבון. מאוחר יותר החלה מלחמת 7 השנים, שהחלה כסכסוך מקומי בגרמניה והתפתחה למלחמה על אדמת אירופה כולה, כאשר ברקע המאבק על השליטה בעולם החדש. המלחמה הובילה לסבל אזרחי גדול ביותר, שדות הקרב הפכו להיות הכפרים עצמם, וזהו אלמנט המקבל ביטוי מרכזי בקנדיד, הוא חוזר אל הסבל שהמלחמה גורמת לאזרחים עצמם לאורך היצירה. אם כן, מות מדאם דה שאטלה, שואת ליסבון ומלחמת7 השנים השפיעו ביותר על וולטר. ב-1759 הוא כותב את קנדיד, אשר נתן לה את כותרת המשנה "האופטימיות". נשאלת השאלה – האם מדובר כאן באירוניה? ברור כי השינויים שעבר במהלך עשור זה השפיעו ביותר על הכתיבה של קנדיד.
בשנות חייו האחרונות וולטר השתכן באחוזה שקנה בגבול צרפת-שווייץ. היא הופכת להיות מעין מוקד עליה לרגל של שועי העולם שבאים להיוועץ בוולטר שהפך לדמות ציבורית משפיעה. הוא הקדיש עצמו למלחמה בעיוותי דין ואי-צדק, בעיקר על רקע רדיפות דתיות. הוא הופך ללוחם חשוב של עקרונות חופש דת בסוף המאה ה-18. זה אינו מקרי שנראים אצלו הקבלות למונטיין הצרפתי שהקדים אותו במאתיים שנים.הוא נפטר באחוזתו בגיל 84.