התפקיד המסורתי של התאטרון

בסצנה לאחר מכן מתרחש המפגש בין המלך לבין חבריו ואומר להם שינסו להבין את המלט ומדוע הוא כה מוכה עצב. פולוניוס אומר למלך שהוא יודע מה עובר על המלט וכי הוא חולה במחלת האהבה. הם מחליטים, להצעתו של פולוניוס, להתחבא בזמן שיחה בין המלט לבין אופליה ולהאזין להם, וכך ייראו שניהם כי מה שמניע את המלט היא אכן מחלת האהבה שלו. בהמשך מופיע המונולוג המפורסם של המלט (to be or not to be) המתקשר עבורנו לשאלת הפרשנות ומשכפל את אלמנט אי הודאות המושל בטקסט. עד כה ראינו איך כל הדמויות מנסות לפרש ולהבין את המלט, להבין מדוע הוא מתנהג מוזר, האם הוא זומם משהו, האם הוא חושד, האם הוא חולה. כולם מנסים כל הזמן לפרש את המלט, וניסיון זה מקביל גם לזה שלנו הקוראים לנסות לפרש את חידת המלט. קיים חוסר יכולת בסיסי להגיע למסקנה חד משמעית לגבי מה מניע את המלט ומה באמת עובר עליו. אלמנט אי ודאות זה מקבל ביטוי בסצנת הנאום המפורסמת הזו של המלט.

סצנה זו נקראת בז'רגון הטרגי – סולילוקווי, מילה לטינית אשר משמעותה דיאלוג פנימי. הקונבנציה של הסולילוקווי היא דבר שחוזר על עצמו במחזות התקופה – השחקן עולה אל הבמה, ניצב לבד וחושף בפני הקהל את צפונות ליבו. כאן הקהל נחשף לאמת הפנימית של השחקן. נאומו של המלט הוא סולילוקווי במובן זה שהמלט עולה אל הבמה ונושא נאום בו הוא מעלה שאלה – למה לא להתאבד, אם הוא כל כך סובל בחיים? התאבדות תפתור את הסבל, מה מונע אותה? כאשר הוא מהרהר בעניין הוא מגיע למסקנה כי זהו רק הפחד מהעונש בעולם הבא (לפי הדוקטרינה הנוצרית) וזוהי סיבה נוספת לשאלה מדוע הוא לא פועל. כל הסצנה מתוארת כהצגה בתוך הצגה, כיוון שכאשר המלט בא אל הבמה לשאת את הנאום אופליה ממתינה לו שם ומאחורי הפרגוד עומדים פולוניוס וקלאודיוס ומאזינים לו. כך שייקספיר שובר את הקונבנציה של הסולילוקווי בכך שאנשים נוספים עומדים על הבמה. הסצנה הופכת להיות תאטרלית, ונשאלת השאלה – כיצד אנו, הקוראים, אמורים לקרוא סצנה זו? האם זוהי סצנה אותנטית בה המלט חושף את צפונות ליבו ושוקל להתאבד, או שמא זוהי חלק מהעמדת הפנים שלו, וכי זהו משחק בתוך משחק שהוא חלק מהניסיון של המלט לתמרן את הדמויות סביבו? יש שתי אפשרויות קריאה של טקסט זה והקוראים לא יכולים לחלוטין להכריע מה האפשרות הנכונה. נוצר במחזה אלמנט מהותי של אי ודאות.

בשיעור ראינו שני קטעים הממחיזים את הנאום של המלט, האחד של ריצ'ארד ברטון מ-1964 והשני של קנת בראנה מ-1989.

בראשונה, כאשר המלט עולה על הבמה אופליה רצה, פולוניוס וקלאודיוס לא מוזכרים כלל. לעומת זאת, בראנה מדגיש את התאטרליות והמלאכותיות של הסצנה, המלט מדבר על המראה ונראה כמו שחקן שמתאמן במשחק. הדמויות המביטות בו גם חושדות כי מדובר במשחק. שתי הסצנות מדגימות את האמביוולנטיות המובנית בקריאה בשייקספיר. ההחלטה תלויה בקורא, ויתכן כי זהו מהלך של שייקספיר המנסה להציג את האפשרות של חוסר הודאות והגעה לפרשנות אחת מוחלטת.

שאלת הפרשנות ושתי הסצנות ממחישות את העיסוק הרפלקסיבי בתוך התאטרון.

7. התפקיד המסורתי של התאטרון

טענת אריסטו לתפקיד הטרגדיה, לגבי האופן בו היא משפיעה על הצופים – יצירת עידון (סובלימציה), איזון. אריסטו טוען כי בנפשו של כל אדם ישנם רגשות שנמצאים בצורה לא מאוזנת. הוא דיבר בעיקר על פחד וחמלה. טען כי אנו צופים בזוועות כאלה כי הן מאפשרות לנו פורקן. אנו בוכים עם הדמויות, מפחדים עם הפחד אשר הטקסט מעורר. זה מאפשר לנו להגיע לאיזון, למצב תרפויטי ולהמשיך בחיינו. טענה זו של אריסטו חוזרת על עצמה בהקשרים רבים לגבי הסיבה שבגללה אנו קוראים ספרות.

המלט הוא מחזה אוטו-רפלקסיבי במובן שהוא עוסק בעצמו, זה נקרא מטא-תאטרון. מטא תאטרליות זו באה לידי ביטוי בביקור של חבורת השחקנים בהלסינור ובכך שהם מעלים מחזה. המלט עצמו הופך לסוג של מחזאי, הוא מנחה את השחקנים באיזה אופן עליהם להציג את הקטע. זאת במסגרת הניסיון שלו לגלות את האמת על רצח אביו.

בעמוד 94 בקטע בו המלט מדבר על הרעיון שלו להעלות מחזה, מה שמובלע בתוך הרעיון של המלט זה שהמחזה/התאטרון מתפקד כמעין מראה עבור הצופים, מראה בה הם מגלים את עצמם, אולי אף דברים שרצו להסתיר, מעצמם ומאחרים. ההנחה היא שהטקסט מוביל לסוג של בחינה עצמית (ספרות באופן כללי), מחייב אותנו להתמודד עם דברים שאנו לא מודעים להם או לא רוצים להיות מודעים להם. בכך מסתתר בדברים מובן משמעותי לגבי מה ששייקספיר אולי חושב לגבי תאטרון וספרות, שיש להם תפקיד לא רק של קתרזיס כמו שחשב אריסטו אלא תפקיד חשוב בגילוי עצמי.