סיטואציה זו חשובה כיוון שהיא מהווה את נקודת המפנה של שני הגיבורים ביצירה: הם מגיעים אל הכפר בו חיה דולצינאה. דון קיחוטה מצפה שסנצו יוביל אותו אליה כדי לראותה אבל למעשה הוא לא יודע מה לעשות (בכרך הראשון סנצ'ו נשלח להעביר מסר אל דולצינאה אבל הוא לא פגש בה). הם רואים שלוש נשים רוכבות על חמורים לבושות בלויים. סנצ'ו אומר לו "הנה דולצינאה", וזו הפעם הראשונה בה דון קיחוטה רואה את המציאות – הוא אומר שזו אינה דולצינאה היפה. סנצ'ו הופך למעין סופר וממציא סיפור – אומר לו כי הוא לא רואה נכון, שזו אכן היא. היא נופלת מהכיסא ודון קיחוטה רץ להרים אותה. כאן הוא מתחיל להבחין שזו לא היא, אומר שאין לה את הריח שלו ציפה וכו'. סנצ'ו ממציא סיפור – אומר שהמכשף הרשע כישף את דולצינאה, היא הפכה מנסיכה לאיכרית חסרת כל, והמשימה שלהם היא למצוא את אותו מכשף, כאן הם יוצאים אל הדרך. המשמעות היא המהפך שעוברות שתי הדמויות – דון קיחוטה לראשונה מזהה את המציאות כפי שהיא. מהפך זה עבורו הוא תהליך של דעיכה, ההכרה במציאות המשולבת במלנכוליה הולכת וגוברת של דון קיחוטה שתגיע לשיאה בסוף היצירה. במקביל, סנצ'ו, איכר תמים וטיפש בתחילת הדברים הופך בעצמו לסוג של אומן תחבולה, מחבר/סופר שאחראי כעת על העלילה של דון קיחוטה ועל סיפור חייו כפי שהוא עתיד להתפתח.
בחלקו השני של הכרך מתרחשות עלילות נוספות. בסופו של דבר אביר מסויים מזמין את דון קיחוטה לקרב. הוא אומר לו שאם יפסיד בקרב עליו לחזור אל ביתו, ואכן כך קרה. כאשר הוא היה ממש על סף מוות הוא מודה שהכל היה אשליה למעשה, שהספרות והפנטזיה היו רק בדיה, שהוא הולך שולל. באותו רגע הוא מת. הרגע של התחיה של הפנטזיה, של הבדיה, הוא גם הרגע של המוות.
4. המסורת הפרשנית של היצירה
יצירות בנות התקופה רואה בדון קיחוטה פארודיה, סאטירה על ספרות האבירים, אשר מטרתה היא לבקר את הפנטזיה ולחזור למציאות. לקראת סוף המאה ה-18 עם העלייה של הספרות הרומנטית, מעניין לראות את המעבר לתפיסה של דון קיחוטה כסוג של אינדיווידואליסט, מבשר האינדיבידואליזם המודרני. דון קיחוטה הוא דמות הנלחמת בשם האידאל שלה בכל מחיר, הוא מוכן לשלם אפילו בחייו למען האידאליה. זה מאפיין את הרומנטיקה. במאה ה-20 יש ראקציה לעניין הזה והדיון עובר לעסוק יותר ויותר (בדומה להמלט) במלנכוליה של הספר ובדמותו של דון קיחוטה, ולא פחות מכך ביחס בין ספרות למציאות בדון קיחוטה.
בסרטון שראינו בהרצאה: עיבוד מחזמר לדון קיחוטה. הדמות הראשית הופכת להיות סרוונטס, הוא הגיבור. בחילת הסרט הוא נשלח אל כלא האינקוויזיציה באשמת הפצת ספרות אסורה. באחת הסצנות הפותחות את הסרט, סרוונטס, על מנת להגן על עצמו בכלא, מעלה את ההצגה שנקראת דון קיחוטה. ניתן לפרש זאת כניסיון לבריחה מהכלא, כמפלט מכלא המציאות. מה שנעלם בעיבוד זה הוא העניין של הפארודיה על ספרות האבירים. דון קיחוטה וסרוונטס הם בעצם מגנים על הפנטזיה, זהו כתב הגנה על הספרות וחשיבותה, על הפנטזיה. מעניין לראות כיצד ההשתרשות של המסורת הפרשנית מתעלמת ממשהו שקיים בספר. מצד שני, ניתן גם לומר שסרוונטס חוגג את הפנטזיה, עם זה שהוא מבקר אותה.
5. הקריאה והשפעותיה
כמו אצל מונטיין, יש משהו שהוא לחלוטין אמביוולנטי, הוא לא לגמרי הולך עד הסוף עם אמירה אחת ואף חותר תחת האמירות שלו. מעניין לראות כיצד לאורך המסורת הפרשנית עוברים מקיצוניות אחת שאומרת שהכל סאטירה לקיצוניות אחרת שאומרת שזו ספרות. אין אמירה אחת ברורה. האמביוולנטיות באה לידי ביטוי בסרט – סרוונטס מציג את הסיפור ככתב הגנה על ספרות, אך עדיין הגיבור הוא מישהו שמשתגע כיוון שקרא ספרות זו. כלומר מצד אחד הספרות מוצגת כמשהו שמוביל לטירוף, אך מצד שני אי אפשר בלעדיה. זה משהו שמובנה אל תוך הספר והסרט מעלה אותו, מרצון או לא מרצון. אין ספק כי לסרט יש קו ברור לפיו מוצגת חשיבות הספרות והבידיון, המפלט מכלא המציאות, תוך התעלמות מהאלמנט של הסכנה והגיחוך בדמות של דון קיחוטה.
ברומן עצמו יש ללא ספק להציע פארודיה על ספרות האבירים ולהדגיש את הסכנה שבספרות. היא מוצגת כמוליכת שולל, כמלאת שקרים, כמרחיקה מהמציאות. זו הקצנה של ביקורות שהיו לאורך דורות כלפי המסורת הספרותית. דון קיחוטה לוקח זאת לכדי אבסורד, הוא לוקח את המציאות ומעוות אותה לחלוטין, רואה רק את הספרות. במקביל, עמדה נוספת מתרחשת בספר לפיה אי אפשר בלי ספרות, היא באמת טעם החיים, הדמיון שבה. האופן בו דואליות זו מקבלת ביטוי בספר זה דרך דמויות המשנה דווקא, למשל – הכומר והגלב, או דמות הסטודנט. הכומר והגלב הם שניהם בני הכפר של דון קיחוטה, מההתחלה הם מנסים לרפא את דון קיחוטה מהשיגעון שלו. המהלך הראשון שהם עושים כדי לרפא אותו הוא שריפת הספרים (פרקטיקה שהפכה למקובלת באירופה של הרנסנס, הורו לשרוף את כל הספרות הפגאנים, ספרות שיש לה סממנים אנטי נוצריים, "מדורת ההבלים"). כאן נראה הד למדורת ההבלים, הניסיון לרפא את דון קיחוטה באמצעות שריפת ספריו. בזמן שהם מנסים לשרוף את ספריו הם מבינים שהם לא מצליחים להביא את עצמם לידי כך,ובעצם הם עצמם נמשכים אל תוך העולם הזה, עולם שאי אפשר להיפרד ממנו.