בפזמונאות כשזמר שר בלדה יש שם בדר"כ משהו אישי, סיפור. הבלדה של השירה, לא הפזמונאות, זה ז'אנר שהתחיל כעממי לקראת סוף ימי הביניים. הוא היה מאוד פופולארי באנגליה וסקוטלנד. ז'אנר עממי זה אומר שלא יודעים מי כתב את השיר, זה היה שירי עם. בעבר גם שרו אותם. בסוף המאה ה18 התחילו משוררים לכתוב בלדות, שוב בעיקר באנגליה סקוטלנד ואירלנד. הבלדה היא ז'אנר מאוד יוצא דופן ומיוחד כי יש בבלדה משהו מכל סוגי הספרות- דרמה, סיפורת ושירה. בבלדה יש הכל:
סיפורת- יש תמיד סיפור, עלילה. בשיר הלירי לא תמיד יש סיפור, מה שמייחד את השירה לירית זה לא העלילה. בבלדה תמיד קורה משהו למישהו. אבל בגלל שהבלדה לא ארוכה היא לא יכולה לספר הרבה פרטים ולכן הסיפור מתחיל קרוב לסוף וחותר לשיא במהירות, אין זמן לפרטים. לכן בבלדה אין כמעט רקע, אין תיאורים של נוף. אנחנו לרוב לא יודעים איפה זה התרחש, מה שמעניין זה הסיפור עצמו ומה קרה. הדמויות הן טיפוסיות, בדר"כ אין להן שם, הגיבור הוא בדר"כ אביר או מלך או עלמה, משהו מאוד סכמטי לא מישהו פרטי. בלדה מספרת סיפור קשה שנגמר הרבה פעמים במוות או אסון, זה לא סיפור משעשע יש בבלדה אווירה כבדה ורצינית של אסון. לדמות קורים דברים קשים. אין בבלדה הרבה דמויות, גג 3. זה משהו מאוד מרוכז ואינטנסיבי עם אווירה מאוד כבדה.
דרמה- בבלדה יש הרבה דיאלוגים ודרמה באה בדיאלוגים.
שירה- יש הרבה דברים ליריים, שיריים.
כל בלדה מרכזת את 3 הדברים וכל אחת יכולה למשוך לכיוון מסויים, יש למשל בלדה יותר סיפורית, בלדה יותר שירים וכו'. בלדה זה לרוב לא ריאליסטי, מדובר על עולם של ימי הביניים- אבירים וכו'. אלתרמן תירגם ספר של בלדות מאנגליה ואירלנד שלא יודעים מי כתב ואלו הדוגמאות הקלאסיות לבלדות.
אדוארד אדוארד
בלדה סקוטית עתיקה, לא יודעים מי כתב אותה. אלתרמן תירגם. זה שיחה בין אמא לבן.
הילד מגיע עם דם והאמא שואלת אותו למה. בהתחלה הוא אומר שהוא הרג את הנץ אבל האמא לא מרוצה מהתשובה שלו, היא מבקשת את האמת ממנו. אח"F הוא אומר שהוא הרג את הנץ ולא את הסוס אבל גם עכשיו האמא לא מרוצה, אז היא ממשיכה בשאלות ואומרת שזה לא דם הסוס. לילד יש עוד תשובה- זה אבא שלי. רציחות זה לא דבר לא מוכר בתרבות הבריטית של העולם העתיק. אבל האמא לא סיימה- היא שואלת איך הוא יכפר על החטא שלו. תשובה הבן היא שהוא יוצא לגלות. זה היה אחד העונשים הידועים לאדם שרוצח את אביו- או עונש מוות או גלות. לאמא יש עוד שאלות- מה יהיה עם הבית היפה שלך? מהבית הזה מבינים שמדובר בארמון, מגדלים, אחוזה. הבן עונה שמצידו שהכל יתמוטט הוא לא חוזר. האמא שואלת מה הוא יגיד לאשתו ולילדים שלו, הבן עונה שמצידו שילכו לקבץ נדבות הוא לא חוזר. ואז האמא שואלת מה לגביה, מה יהיה איתה שהוא עוזב אותה. תשובת הבן ופה הפאנץ' ליין- האמא היא זו שפיתתה את הבן לרצוח את האב. אנחנו לא יודעים מי הדובר בשיר, אין לנו רקע או זמן או מקום אבל כנראה הוא אביר כי יש לו ארמון. אנחנו יודעים רק את השלד- אדם הרג את אביו כי אימו פיתתה אותו לעשות זאת. זה מזכיר קצת את המלט- האמא הורגת את בעלה ומתחתנת עם אחיו והמלט הבן רוצה לנקום. יש גם את מקבת' שהורג בלי אבחנה את כולם. כולם יצאו אחרי שהבלדה נהייתה פופלארית. ניתן לראות שרצח בתוך המשפחה זה מאוד נפוץ באנגליה.
זו בלדה קלאסית- אין רקע, יש 2 דמויות אמא ובן עם דיאלוג ביניהם, אווירה כבדה של מוות ושל אסון. זו בלדה מאוד מיוחדת עם עלילה מפתיעה, לא כל הבלדות עד כדי כך, בספרות הבלדיסטית זה השיא.
בעין דור
מי שהתחיל לכתוב בלדות בשירה העברית היה שאול טשרניחובסקי. הוא זאת לפני בערך 110-120 שנה. טשרניחובסקי עשה הרבה ניסיונות בז'אנרים שיריים לעומת ביאליק שלא עשה. הבלדה המפורסמת ביותר שלו נקראת "בעין דור". זו בלדה על שאול המלך לפי הסיפור מהתנ"ך. שאול הולך להילחם עם הפלישתים, הוא לא מאמין שהוא ינצח ומצבו קשה. הפלישתים חזקים יותר ועם כלי מלחמה טובים יותר. שאול הולך לשאול את בעלת האוב היחידה שנשארה שעושה קסמים ומנסה שהיא תעלה לו כמו בסיאנס את הנביא שמואל והוא מבקש ממנו עזרה. שמואל אומר "מה אתה מעלה אותי? אתה אבוד, אין לך סיכוי". שאול אומלל ומסכן חוזר למחנה ונלחם בפלישתים והוא מפסיד והפלישתים נהגו בו באכזריות רבה- כרתו את ראשו ושמו אותו על חומת בית-שאן (זה היה מנהג ידוע בזמנו). הגורל הטראגי הזה של שאול מאוד קסם למשוררים בשירה העברית, יש הרבה שירים על זה. הרי שאול בכלל לא רצה להיות מלך, אלוהים בחר בו.
השיר- שאול דוהר על סוס כמו איזה אציל בריטי ומגיע לבעלת האוב. הוא מעלה את הנביא ויש סיפור שלם של למה בכלל שמו אותו מלך ותשובת הנביא היא "על מריך…". בסוף השיר יש בנאדם אבוד בלי תקווה, הנביא אמר לו שאין לו סיכוי במילא.
זו בלדה עם צד סיפורי- יש קטע ארוך שדילגנו עליו שבו שאול מספר על עברו וכמה היה טוב לו בתור רועה צאן וכמה רע לו בתור מלך. יש פה סיפור בתוך הבלדה שהוא לא דיאלוג אלא הרחבה של משהו, זו הרחבה סיפורית והבלדה הזו באמת מושכת לכיוון הסיפורי.