לרחל יש תדמית של משוררת מאוד ענוגה ולירית, צנועה, קצת אומללה. אבל לרחל היתה גם אישיות חזקה, היא לא סתם עלה נידף. היתה לה עוצמה פנימית שעשתה אותה אישה מאוד חזקה. השיר נכתב לפני כמעט 90 שנה!
הכותרת מאוד פשוטה אבל נותנת כיוון, זה נשמע טוב. זה מתחיל עם בוקר אלול שזה סוף הקיץ. בבוקר אלול… תנחומין: היא מדברת על צבעי פסטל, ורוד ותכול. זה כאילו שהעולם מנחם אותנו. אבל למה בעצם צריך לנחם אותנו אם הכל בסדר? שמא לקום… להאמין: מדובר פה על דבר קשה, האם לקום? לקום ממה? מהעפר? גם בשבעה אומרים לקום מהשבעה. להתנער מעפר האתמול זה מעורר אסוציאציות לא נעימות. במחר להאמין זה אומר שצריך תקווה, משהו להאמין בו. יש הנגדה של הבוקר הנחמד עם סיטואציה אנושית לא קלה. שמא בלב… הדין: האם אני צריכה לקבל את המצב כמו שהוא? להצדיק את הדין? נגיד קרה משהו לא טוב- איך אני צריכה לקבל את זה? האם אני צריכה פשוט לקבל את שניהם? זה מה שהיא שואלת בשורה הזאת.
בינתיים עוד לא היתה שום גינה. עכשיו היא מגיעה. ב1923 הכוונה בגינה היא גן ירק, וכאן היא מתארת אותה. בין שורות… הברז יגעש: יש גינה מסודרת, עם שורות. הברז גועש אז יש מים ומצב הגינה טוב, יש שפע. היא מזה רסיסי חיים: הנערה משקה. אף גבעול… לא נטש: היא משקה כל גבעול, לא מפספסת, עושה את התפקיד שלה.
עכשיו היא עוזבת את הגינה וחוזרת לשאלות- אולי לסלח לאל… מחדש: היא אומרת שהאל עשה משהו בזדון ותוהה איך להתייחס לזה. אלול זה לא מקרה- זה הימים הנוראיים. בדר"כ בימים הנוראיים אנשים מבקשים סליחה אבל פה היא הופכת את היוצרות- היא תוהה אם לסלוח לאלוהים או לא. השיר הזה נכתב 20 שנה לפני השואה, אבל אחרי השואה אנשים עמדו בפני השאלה הזו בדיוק. השואה העמידה בפני אנשים דתיים דילמות מאוד קשות. רחל מתייחסת פה לאלוהים ממש כאנטי-תזה לאדם שמבקש סליחה. רחל, עם כל העדינות שלה, יש לה אישיות חזקה מאוד. אדם שעומד ככה מול אלוהים בלי בושה ופחד צריך שתהיה לו עוצמה אנושית. זה אנטי-תזה לדבר המקובל. זה אומר שלא כל מי שנראה בריון באמת חזק וכל מי שנראה עדין הוא חלש. אין קשר. יש כאן גם את המטאפורה של הגינה- היא לא לאורך כל השיר אבל היא מאוד בולטת. הגינה ברקע כל הזמן, היא משווה בין אלוהים לבין הנערה בגינה- הנערה בגינה משקה כל צמח, לא מזניחה אף-אחד, אלוהים הוא זה שמזניח. בני-האדם בסדר, אלוהים הוא זה שחוטא.
עיניה- חיים נחמן ביאליק
ביאליק היה איש מאוד מאופק, מופנם. בחייו הוא היה משורר נערץ, היה לו מעמד של משורר לאומי וזה מאוד השפיע עליו.
עיניה זה סינקדוכה לנערה כולה. הוא רואה נערה. חכליל זה אדום, לפנות ערב. היה מקובל לטייל בחורשות. העיניים שלה נצצו באור. העיניים שלה כמו גחלים שחורים. הנערה מסתכלת עליו והוא לא מבין מה היא רוצה ממנו, הוא לא רגיל לזה. העיניים השחורות שלה הן 2 נחשים. הוא קורא לאלוהים.
ביאליק לקח דמות של בחור ישיבה שלא מכיר נשים. הוא רואה בחורה בחורשה והוא בהיסטריה, הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. זה מרגש אותו ומפחיד אותו ביחד. גם פה לוקחים פרט בדמות, העיניים, ומפתחים את זה. יש לה עוד איברים אבל כל השיר הוא על העיניים. העיניים זה הדבר המרכזי שמוביל אותו בשיר.
ראינו היום שירים שכולם מטאפוריים, בנויים על מטאפורה שנותנת המחשה של דברים. הגינה, הזיקית, העיניים. ברגע שהמטאפורה מקורית היא מביאה אותנו למקומות שלא ראינו קודם.