לפי הסיפור, מרסלה הייתה יורשת עשירה שגדלה עם דודה (הוריה נפטרו בצעירותה), אשר החליטה שהיא לא רוצה לקחת חלק בעולם התרבותי, היא לא רוצה להתחתן, היא יוצאת מהעיר ועוברת אל הכפר ומחליטה לבלותאת חיה בתור רועה עם חברותיה. גיסוסטומו ורועים אחרים מתאהבים בה ומחזרים אחריה. גיסוסטומו כותב לה שירים רבים אך בסופו של דבר היא לא מחזירה לו אהבה והוא מתאבד. בעמ' 98 – סצנת הלוויה בה חבריו קוראים את השיר האחרון שכתב גיסוסטומו למרסלה. השיר כתוב בנוסח פטררקה, כלומר, הנוסח המקובל של שירת אהבה של ימי הביניים והרנסנס. השיר הוא קינה ויבבה על אכזריות האהבה, התקפה על האהבה ואכזריותה רגע לפני שהמשורר נוטל את חייו. עד כאן, זהו לגמרי המרחב הקונבנציונלי של הפסטורלה ושירת האהבה. המשורר הוא הדובר, והאהובה שותקת. כאן סרוונטס מתערב ויוצר משהו חדש לחלוטין בתוך המסורת. הוא הופך את המסורת מבפנים, כמו שהוא מרבה לעשות בדון קיחוטה. איך הוא עושה זאת? -> מרסלה מדברת לפתע פתאום בסצנת ההלוויה. היא מופיעה ומתחילה לנאום, נאומה מתחיל בעמ' 103. לא רק שסרוונטס עושה מעשה חסר תקדים ונותן לאהובה לדבר ולהציע כתב הגנה לאכזריות שלה, היא גם נושאת נאום מופתי, נאום רטורי לפי כל הכללים של המסורת הרטורית הקלאסית. היא שואלת מדוע היא חייבת לאהוב אדם שאוהב אותה בשל יופייה. סרוונטס, דרך מרסלה, לועג לקונבנציה המושרשת הזו. היא אומרת שאם גיסוסטומו החליט לקחת את חייו זו אינה אשמתה, הייתה זו החלטה שלו ועליו להיות אחראי על מעשיו. היא אומרת שהיא לא מוכנה לשמש אובייקט של שירת האהבה, היא לא מוכנה למלא את התפקיד הפאסיבי הזה, גם מבחינה חברתית. היא עשירה בזכות עצמה. זהו מסר פמיניסטי לחלוטין של סרוונטס. כשהיא מסיימת את נאומה מי שקופץ להגן עליה בגיחוך רב הוא דון קיחוטה. תגובתו לנאומה היא לעג למסורת של רומנסות האבירים ותפקיד הנשים בהן כחלשות הזקוקות להגנת האביר. גם כאן, העלמה אינה זקוקה להגנה הדי מגוחכת של דון קיחוטה.
ניתן לראות את האלמנט הפמיניסטי של סרוונטס לא רק במרסלה אלא גם בדולצינאה. היא דמות פנטסטית שאין קשר בינה לבין המציאות, היא פרי דמיונו של דון קיחוטה. היא תוצר של הבנייה של הדמיון המגוחך של הגבר ובכך זה ממשיך את הביקורת על ייצוגי נשים בימי הביניים והרנסנס, ביקורת שהיא מרכזית לדון קיחוטה. ניתן לראות גם את סנצ'ו פנסה כמייצג מימד זה ביצירה. אך האופן בו מרסלה היא לחלוטין סוטה מז'אנר הופך אותה לעיקר הייצוג של המימד הזה ביצירה שלא ניתן להתעלם ממנו.
קנדיד (וולטר) והוידויים (רוסו)
1. תקופת ההשכלה והנאורות
נאורות, enlightenment: תקופת המאה ה-18, אשר מקובל לתחום אותה בין 1715 (שנת מותו של המלך לואי ה-14) ו-1789 (המהפכה הצרפתית). אנו עוסקים בפילוסופים, הוגי דעות (צרפתים). הנאורות מזוהה ביותר עם צרפת (ומאוחר יותר גם עם ההשפעות של צרפת על האמריקאים ועלהאבות המייסדים של ארה"ב). העקרונות אשר מקדמים הפילוסופים הפריזאים הם העקרונות שעד היום אנו מזהים עם העידן המודרני, האמונה בשכל הישר, בתבונה האנושית ובכוחה לקדם את האנושות. דרך בחינה אמפירית של הטבע האדם יכול להגיע למסקנות, לפתח עצמו ואת העולם שסביבו. האמונה היא גם אמונה חזקה בקדמה, התקדמות דרך התבונה.
המודרניות עבור הפילוסופים הצרפתים מהווה סוג של ריאקציה/תנועת נגד, כנגד המוסדות ה"מאובנים" שאבד עליהם הכלח. הדת עבורם אינה מקור לקדמה אלא ההפך, היא מזוהה עם דעות קדומות, הם יוצאים נגד העקרונות המעניקים זכויות יתר לאצולה. מעמד האצולה הוא שורש הסטגנציה של האנושות, הם נחשבים בעיניהם לבטלנים (אינם משלמים מסים) רק מתוקף היוולדם אל תוך מעמד מסויים. הם יוצאים נגד האצולה מתוך האידאל של התבונה האנושית וכוחה להוביל לקדמה.
מתוך ההשכלה והנאורות נולדו העקרונות המזוהים עד היום עם זכויות האדם, זהו המקור לליברליזם וזכויות אדם. טבע האדם משותף לכל בני האדם (אינו דבר מובן מאליו, זהו עיקרון שנוצר במידה רבה במאה ה-18), ובשם הטבע המשותף הזה לכל אחד ואחת מאיתנו יש זכות בסיסית לחיים, חירות ואושר, זכויות בסיסיות, זכויות הפרט. הזכות לרכוש פרטי גם הוא נלווה באופן בלתי נמנע לעקרונות אלה. הנאורות וההשכלה הם גם הולדת הליברליזם, וחשוב לציין כי זה לא הולך יד ביד עם הדמוקרטיה. רבים מהפילוסופים האלה לא היו בעד הדמוקרטיה, בעיניהם כדי להבטיח את זכויות הפרט ואת הקדמה, דווקא מלך נאור יקדם זאת טוב יותר ממשטר דמוקרטי. לכן יש אלמנט אליטיסטי ואנטי דמוקרטי בתוך מסורת זו. וולטר היה חסיד גדול של המלך הפילוסוף, השליט הנאור.
על אף שמדובר על צרפת, רבים מעקרונות הנאורות מגיעים מאנגליה, מעבודתם של הפילוסופים כמו ג'ון לוק, המהפכה המדעית של ניוטון. מי שנחשף לעקרונות אלה באנגליה, בשנות ה-20 של המאה ה-18 והביא אותם לצרפת הוא וולטר. הוא נתקל בכתיבה זו ורעיונות אלו באנגליה והביא אותם אל צרפת.