פיגורות – תבניות לשון, הדרך בה אנו מצרפים את המילים אחת לשניה. ניתן להשתמש במילים גם במשמעות מושאלת ולא כפי שכתובות במילון (לדוגמא : תקע סכין בגב).
מטאפורה – מינוח יווני משמעותו "עגלה שנוסעת" – לוקחים משמעות אחת ו"מסיעים" אותה.
רטוריקה – תורת הנאום – תחום שמלמד שימוש בשפה – נאומים.
קצת על נתן אלתרמן:
משורר דגול, כתב שירה לירית ושירה פוליטית ("הטור השביעי"), היה פזמונאי.
בסוף שנות ה-50 התפתח כנגדו מעין "מרד" ע"י נתן זך, אליו הצטרפו יהודה עמיחי ודומים, אשר ביקרו את כתיבתו של אלתרמן והחלו לכתוב בסגנון אחר לחלוטין.
ליל קיץ / נתן אלתרמן (1938)
הכותרת : פשוטה והכרחית להבנת השיר. השיר מתאר תמונות אשר בכותרת היא זו שמאגדת את התמונות ונותנת לכולן מכנה משותף – מסגרת.
מקריאה ראשונה השיר אינו ברור, אצל שיריו של אלתרמן צריך לקרוא באופן מאוד זהיר וקפדני על מנת להבין את הרעיון שמאחורי השיר. שיר זה הוא שיר טבע, כתיבתו של אלתרמן באה לידי ביטוי בשיר זה – כיצד הוא לוקח מילים מסוימות או נושא, סיטואציה ונותן להם דרמה ועומק.
בית ראשון: " דומיה שורקת" – הפכים, שכן דומיה לא באמת שורקת. פיגורה ראשונה – אוקסימורון – תבנית לשונית של 2 מילים אשר סותרות אחת את השניה. מבחינה לוגית הן אינן יכולות להתקיים יחד.
דומיה שורקת , כלומר תיאור של משהו שקט אך לא רגוע מידי.
האוקסימורון כפיגורה הוא בעל יסוד דרמתי בשל אותם ניגודים.
"בוהק הסכין בעין החתולים" – בעיני החתולים מבהיק סכין, "עין החתולים" ולא "עיני החתולים" – התייחסות ליחיד ולא לרבים, כאילו עין אחת מייצגת את כולם. הכוונה היא כנראה לאישון החתול אשר בצורתו דומה ללהב, סכין – מילה של אלימות. החתול בשיר מייצג את הפראי, הלא מאולף – משפט זה בנוי במסתורין, בדרמטיות.
"לילה, כמה לילה" – הלילה הוא לא משהו כמותי (כמה לילה). "כוכבים בחיתולים" – אפשרות אחת היא כי הלילה עודנו צעיר, כלומר, הכוכבים רק יצאו.
בית שני: "זמן רחב רחב" – בבית ראשון המילה "מרחבים" (מוטיב שחוזר על עצמו) בשיר אין ביטוי ל"אני" – הלב צלצל 2000 , הלב של מי ? הלב של כל מי שהיה נוכח שם. צלצל 2000- התרגש.
(קצת על המשורר והתקופה של השיר : אלתרמן היה חי בתל אביב, תל אביב בשנת 38' לא הייתה כפי שהיום, יפו היא זאת אשר הייתה העיר המרכזית, החשובה.)
"טל כמו פגישה" – כמו שפגישה מרגשת ולעיתים יורדת דמעה, טל הצעיף את הריסים כמו שבפגישה – פגישה עם הנוף. הפגישה מתוארת כמרגשת, כזאת שיוצרת לחלוחית בעיניים כמו טל.
"במגלב זהב פנס מפיל אפיים… עבדים שחורים לרוחב הרציף" – מגלב כלומר שוט , רציף , כלומר רציף לאורך חוף הים ככל הנראה. עמודי התאורה נותנים צל ומתוארים כ"עבדים שחורים". אלתרמן נותן לתמונה מאוד פשוטה של תאורה, אור וצל אופי מאוד דרמטי, רע והרפתקני.
בית שלישי: חזרה לשקט, לשלווה, רוח רוגשת, עמומה. "על כתפי גנים שפתיה נשפכות" – שפתיה של הרוח, המשורר הופך את המפגש בין הרוח לגנים למפגש אירוטי בין זכר לנקבה. "רוע ירקרק תסיסת אורות וחשד" – רוע, משהו מופשט שלא ניתן לצייר או לתאר במילים והמשורר מוסיף לו צבע, אורות תוססים כמו חשד – הנוף דרוך, חי, תוסס.
"רתיחת מטמון בקצף השחור" – בלילה הים שחור, קצף בד"כ הוא לבן ובשיר הוא מתואר כשחור (אוקסימורון) רתיחת מטמון – הים בחושך מסתיר משהו בפנים.
בית רביעי : לאורך כל השיר אין פיתוח של נושא מסוים אלא רק תמונות, בבית האחרון יש תיאור שלם של עיר שנראית מרחוק, ככל הנראה מדובר על העיר יפו. "בנהימה מורעבת" – צירוף קשה , שכן המשורר מדמה את העיר לחיה רעבה ונוהמת "אשר עיניה זהב מצופות" – ההתייחסות לאור כאל זהב.
"מתאדה בזעם" – ליל קיץ, אולי הכוונה לחום, "תמרות אבן" תמרות עשן – האבן בשיר מתאדה, יש בעיר שהוא רואה מרחוק משהו מאוד מסתורי, על טבעי – רחוק. בשיר יש מוטיבים של מרחבים, רוחק , אור וצבעים.
בשיר אין "אני", אין פיתוח של רעיון (הכותרת ממסגרת את התמונות) השימוש בשפה הוא מתחוכם, משוכלל, הבעת דברים פשוטים באמצעות השפה. אין משפטים "סתם" – על המשפטים בנויים ממטאפורות, מפיגורות. בתקופת אלתרמן משוררים דגולים הושפעו מכתיבתו והתביישו לפרסם שירים (לדוגמא לאה גולדברג). יעקוב אורלנד לדוגמא בשלב מסוים הפסיק לכתוב מכיוון ששירתו דומה בסגנונה לשירתו של אלתרמן אך לא מגיעה לרמתו.