השירה משתמשת הרבה בפיגורות. נניח שיש לי משפט "נסעתי עם האופנוע במהירות רבה", אם מישהו שלא דובר עברית ייקח מילון הוא יבין. אבל אם המשפט יהיה "לקחתי את האופנוע וקרעתי את הכביש" הוא לא יבין. לנו אין בעיה להבין כי זה חלק מהשפה ואנחנו יודעים שלא באמת מדובר על לקרוע את הכביש, אבל מי שלא יודע את השפה יש לו בעיה. למשל "חבר שלי תקע לי סכין בגב" זה אל שבאמת הוא תקע סכין בגב אלא שהוא בגד בי. אז יש דברים שאנחנו מבינים בצורה מילולית, כמו במילון, ויש דברים שאנחנו מבינים בצורה פיגורלית. השפה משתמשת במילים גם בצורה מושאלת- לא במשמעות המקורית שלהם אלא במשמעות אחרת. השפה הרבה יותר מורכבת ממה שנדמה לנו, וכך גם יכולת ההבנה שלנו.
חוקרי מוח עשו מחקר על הבנת השפה וגילו שכשקוראים טקסט ברור יש מרכז במוח שמפענח אותו, אבל כשנתקלים בצירוף פיגורטיבי, לא שגרתי, שיוצר בעיה זה עובר למרכז אחר במוח. למתי כספי יש שיר "כוכבים בחיתולים". זה לא ממש מסתדר ביחד, אז מה המשמעות של זה? זה תלוי בשיר אבל בעיקרון נוצרת בעיה. במצב כזה המוח מעביר מצד לצד כדי לפענח ואז מחזיר למקום שלו.
הפיגורות זה כמו תבניות, כמו נוסחאות. אפשר לסמן אותם כX וY (כוכבים=X, חיתולים=Y, איך X מתקשר לY?).
ליל קיץ- נתן אלתרמן
נתן אלתרמן הפך בבת אחת להיות דבר ענק אחרי שפירסם את הספר הראשון שלו. השירה של אלתרמן לא אישית. החיים הם לא התרגשות בלתי נגמרת אבל אלתרמן רוצה את זה ("כי סערת עלי לנצח אנגנך"- פגישה לאין קץ. הוא רוצה שדברים יהיו לנצח, לאין קץ). אצל אלתרמן הכל דרמטי ותיאטרלי. השיר קצת יוצא-דופן מהבחינה שאלתרמן לא מפתח פה שום נושא. הוא נותן תמונות (אימאג'– תמונה במילים). אלתרמן הולך בגדול, הוא הולך על הסערות- אם אהבה אז טוטאלית, ברגע שהיא מתמוססת אז לא צריך. הוא צריך סוער ומרגש.
בשיר הזה הכותרת זה הדבר היחידי שפשוט. אין בכותרת יותר מדי מעניין. הדבר שכן מעניין בכותרת זה שאם לא היתה כותרת בשיר היינו הולכים לאיבוד, לא היינו יודעים על מה השיר.
דומיה במרחבים שורקת: מה שדומיננטי זה השקט. אנחנו פוגשים פה פיגורה ראשונה שנקראת אוקסימורון– X סותר את Y. אי-אפשר דומיה ששורקת, תחליט! אנחנו משתמשים בפיגורה הזאת הרבה (איש קטן גדול). אנחנו לוקחים את הסתירה במשפט ומנסים לתת לה משמעות אחרת. הפיגרוה הזאת דרמטית בגלל הניגודים, זה לא מסתדר. אז מה יש באוקסימורון הזה? אלתרמן היה משורר תל-אביבי וכתב הרבה על ת"א. הוא למד בצרפת חקלאות. בת"א אז היו מרחבים ובאוקסימורון הזה יש מרחבים. מה יכול לשרוק? כנראה שהרוח.
בוהק הסכין בעין החתולים: יש פה רק עין אחת לא עיניים. כנראה שהוא לא מדבר על סכין אמיתית אבל כן על חתולים באמת. הוא רואה חתול והעיניים שלו בוהקות בחושך. אישון החתול לא עגול אלא אליפטי, מוארך. המשורר פה לקח דבר בנאלי, פשוט- חתול בלילה, והפך אותו למשהו מסוכן ומסתורי. חתול, בניגוד לכלב, אי-אפשר לאלף. חתול עושה מה שהוא רוצה. לחתול גם יש תכונה של חמקמקות, לא במקרה יש סרטי אימה עם חתולים. חתול זו חיה בלתי נשלטת, היא אומנם קטנה אבל היא מזכירה חיות גדולות יותר כמו נמר. לא סתם אישונים כמו של חתול הפכו לדבר מפחיד בספרות- זה עיניים כמו של שד (תינוקה של רוזמרי). אלתרמן מתחיל ממשהו רגוע ושקט ואז זורק את המשפט הזה.
לילה… בחיתולים: יש כל הזמן קפיצות בין הארץ לשמיים. הוא מדגיש את הלילה. הלילה מאוד דומיננטי פה. במשפט הזה אנחנו מסתכלים למעלה (קודם היה למטה- חתולים). מה זה כוכבים בחיתולים? אפשרות אחת היא שזה כוכבים שרק עכשיו עלו/זרחו. הצירוף כוכבים בחיתולים מאוד מרגיע אחרי עיני החתולים. בכל זאת כוכבים זה לא דבר מזיק וחיתולים זה מתקשר לתינוקות. הפירוש של זה הוא לא חד-משמעי, אני לא יודעת בדיוק מה זה. מישהו אחר יכול לראות את זה אחרת.
זמן רחב, רחב. הלב צלצל אלפים: זמן לא יכול להיות רחב. אולי זה קשור למרחבים. פה בעקיפין הוא מעיד על עצמו- הוא לא אומר הלב שלי אבל הוא מדבר על לב של מישהו. לב לא יכול לצלצל, הוא כנראה הלם. אלפיים זו מילה מאוד טעונה, יש לה קונוטציות (אלפיים שנות גלות). אלפיים זה מספר טעון. הלב צלצל אלפיים על התרגשות.
טל, כמו פגישה, את הריסים הצעיף: טל זה לא באמת כמו פגישה. כנראה שהוא מדבר על התרגשות, כשלפעמים מרוב התרגשות העיניים קצת דומעות. לפעמים בחוץ בליל קיץ יש טל והלחות שלו זה כמו פגישה שאתה פוגש מישהו שלא ראית הרבה זמן. אין פה עלילה, השיר מוכר לנו תמונות, הוא נותן לנו אווירה.
במגלב… הרציף: הפנס הוא פנס אמיתי. מה זה העבדים? מה זה הזהב? בעבר פנסי הרחוב היו מאוד פשוטים- עמוד ומנורה, והעמוד עושה צל. אצל אלתרמן האור הוא הזהב. האור אצלו תמיד דרמטי. יש פה אימאג' אכזרי, דרמטי.
רוח קיץ שטה. עמומה. רוגשת: הבית הבא חוזר למצב השקט. הוא מנמנם אותנו ואז זורק משפט מחץ- על כתפי גנים שפתיה נשפכות: יש פה האנשה של הגנים. גנים זה זכר ורוח נקבה, יש פה משהו אירוטי. רוע ירקרק… השחור: היתה דרמה רומנטית, אירוטית. פתאום הוא זורק אותנו, כמו קודם, למשהו אחר לגמרי. משהו סביר, רוגע, ואז פתאום מכה של אכזריות. הירוק זה הגנים, אבל בלילה הם רעים. ממתי חשד תוסס? ממתי אורות תוססים? אפשר לעשות מזה סרט אימה. עדיף שלא תהיה שם.
הבית האחרון שונה מהבתים האחרים כי הוא מפתח אימאג' אחד, לא קופץ מתמונה לתמונה. הוא מסתכל רחוק- הוא נמצא מחוץ לעיר ומסתכל לעיר. זה נשמע כמו כל מי שנמצא בת"א בכיוון הים ומסתכל על יפו. והרחק לגובה… מצופות: מתאר את העיר כמו חיה (בנהימה מורעבת). את הזהב כבר פגשנו (מגלב זהב), וגם פה זה האור. זו עיר אשר מוארת מרחוק. זו לא עיר שקטה ורוגעת, היא כמו קפיץ דרוך. מתאדה בזעם: החום מאדה את העיר. בתמרות האבן: עוד אוקסימורון, אומרים בדר"כ תמרות עשן. תמרות אבן זה לא מסתדר.
שוב- אין פה סיפור. אם נוריד בית זה לא שלא נבין אח"כ. הצירוף נותן לנו אווירה. יש לו שימוש יוצא-דופן בשפה, הוא מבטא דברים בצורה אחרת. אין אצל אלתרמן אמצע, אין את השגרה, אבל זה הדדי- אני מוכן למות בשבילך אבל תמותי גם בשבילי. היתה מהפיכה נגד אלתרמן- לא רוצים דרמה אלא דברים יותר יומיומיים ואמיתיים. זה מה שנתן זך למשל כותב כתגובה לאלתרמן.