יש יחס הפוך בין הפונקציה התקשורתית לפונקציה הפואטית. יש לנו שפה שקופה ויש שפה לא שקופה שהיא שפה עם נוכחות.
שפה עם נוכחות (שפה שירית)—————————————————שפה שקופה
טקסט פואטי אומר לי משהו. הוא לא רק רוצ הלהעביר לי תוכן. המילים בשירה לא רק מכוונות אותי למשמעות, הן מכוונות אותי לעצמן. ברגע שהמילים תופסות עצמאות, זו בעיה, המילים צריכות להיות רתומות לתוכן. מה רותם את המילים?דיקדוק, תחביר, חוקי היגיון…
מבחינה תחבירית למשפט "הים הלך אליי" לא יהיה היגיון. אבל אם משורר יכתוב את זה לא נגיד שזה לא הגיוני, נבין שיש משהו מאחורי זה. יש איזשהו קשר לא מיקרי בין אמנים לבין שגעון.
השירה נבדלת מהפרוזה בעוד משהו- בפרוזה חשוב התוכן בעיקר. כלורמ המערכת שעובדת בפרוזה היא מערכת תקשורת תחבירית סמנטית. המשמעות חשובה. מערכת תחבירית סמנטית זה אומר שיש משפטים עוקבים אחד אחרי השני. כשאני קורא טקסט, אני קורא משפט- מח]ש את סוף המשפט. משפט זו יחידת אינפורמציה. בשירה- בנוסף למערכת התחבירית הסמנטית יש עוד 2 מערכות. בשירה יש 3 מערכות. יש את התחבירית הסמנטית בנוסף יש מערכת גראפית, כלומר במשפט גם לשורה יש מעמד לא רק למשפט. המשורר הוא האדם היחיד שאנו מרשים לו לעשות דבר כזזה (לכתוב בשורות לא קשורות) וגם אם הוא יכתוב עם שגיאות כתיב וגם אם הוא יכתוב מילים שאין להן משמעות, הוא היחיד שאנחנו מרשים לו. בפרוזה השורה היא דבר טכני ולא משנה איך היא מעוצבת. בשירה זה מאד משנה. המערכת השלישית היא המערכת הצלילית, המצלול והחריזה של השיר, המקצב של השיר. חרוז למשל שייך למערכת הצלילית, חרוזים עושים דבר נורא חשוב, הם גם מכניסים איזה מימד משחקי לשיר אבל גם הם קושרים בין מילים. מילים שהם חרוז קשורות האחת לשנייה. הקשר שחרוז יוצר הוא בין מילים שאין ביניהן תוכן.
שלוש המערכות האלה לא בכל שיר פועלות באותה העצמה.
אחד ההבדלים בין שירה לסיפורת הוא שבסיפורת יש עלילה, יש דמויות. כשאני קורא סיפור יש התפתחות עלילתית. בשירה, לא בהכרח. אין עלילה. יכול להיות שיר שהוא כולו תיאור נוף. מה ממרכז את השיר? מה עומד במרכז השיר? מה קושר את הכל ביחד? בשיר יש תופעה אחרת, מה שבמרכז השיר, שקושר את הכל ביחד, זה האני שאומר את השירה. מזווית הראייה שלו השיר הזה נאמר. והאני הזה הוא דומיננטי מאד בשירה. וזה אומר שבשירה המודרנית אנחנו מצפים מהמשורר שיהיה מאד אישי. לא בהכרח ריגשי, אך אנו מצפים ממנו שיגיד דברים בדרך שרק הוא רואה אותם, שאדם אחר לאיכול היה להגיד אותם. אנחנו מצ]פים מהמשורר למקוריות שיגיד דברים בדרך שלו.
אני בא לשיר מצוייד גם עם היגיון אבל גם עם הרגש שלי. כתיבת שירה במאה שלנו לפעמים זה כאילו לתפוס את המחשבה ברגע ההתהוות שלה. אתה כותב מתוך איזה דחף. משורר נאמן לעצמו. לעולם הפרטי שלו. זכותו להיות יותר נאמן לחברה, לתחביר לדקדוק, אבל זכותו שלא. יש לו חופש מוחלט. לכן אנחונ מגיעים למצב הזה שהמשורר- אנחנו נתנו לו את החופש הזה- ואנחנו כשאנחנו באים לקרוא, צריכים לפעול באופן שונה מכאשר אנו באים לקרוא סיפור. זו צריכה להיות קריאה אחרת. (המאמר "מילים עושות אהבה")
זרם הרומנטיקה- קבוצת אמנים בכל אירופה. (בשירה האמנותית המסורתית מה שהיה חשוב זה ההיגיון) הרומנטיקינים אמרו שגם הרגש חשוב. הרומנטיקה עשתה מהפך, היא אמרה שיש גם רגש לבני אדם ובאמת הם עשו את המהפך. ומאז השירה הפכה להיות דבר אישי מאד. השירה היא ראייה אישית ייחודית.
בגלל שהשירה לא תמיד לוגית, בגלל שהמשורר לא אומר לי הכל. שירה היא לא טקסט ברור חד משמעי. שיר נתפס תציד כטקסט לא סופי. הטקסט לא סופי מבחינת הפענוח, בגלל שיש בו פערים. המושג פער זה מושג שבא מסיפורת- יחש סיפורים שהסופר לא מספר הכל. אם סופר משמיט דבר חשוב, זה נקרא פער בטקסט. בשירה מודרנית הפערים האלה הם כמעט מובנים בתוך השיר. השיר מלכתחילה זה שיר עם פערים. זה לא היה בעבר כי השירה הייתה יותר קוגנטיבית וציבורית. היו כשהיא מאד אישית, ברגע שהוא מבטא את עצמו יש פערים. מטרת המשורר לבטא משהו אישי וייחודי ומטבע הדברים יש בזה פערים רק שהפערים האלה, דווקא הפערים, מאפשרים לפעמים להגיד דברים שנורא קשה להגיד אותם בדרך אחרת. אנחנו נותנים למשורר אמצעים. להגיד דברים שאי אפשר להגיד אחרת. שיפעלו עליי כקורא בדרך שטקסט אחר, רגיל, לא יפעל.
באמנות של המאה העשרים- ציור שירה, אני עומד מול טקסטים וציורים שאני צריך יותר להשקיע מעצמי, להתחבר לטקסט גם מהצד הריגשי והנפשי שלי. לקרוא את שיר הבריכה לשיעור הבא.