פרוטסטנטיות

הסיפור השלישי והרביעי הם במובנים מסויימים העתק של הראשון והשני, וזה דבר נוסף המאפיין קבצי נובלות – מאפיין של מעגליות וחזרתיות – חזרה על אותם סיפורים אך עם שינויים קלים (אך משמעותיים). הסיפור השלישי שוב מציג נשים באופן שהוא מאוד לא אוהד. הוא מסופר ע"י אציל, גבר, והסיפור הרביעי מהווה קונטרה לסיפור השלישי.

בסיפור זה (השלישי) יש בני זוג אצילים (ניתן לראות כי האצילות של דה נואר מאוד בולטת בסיפוריה, בניגוד לבוקאצ'ו אשר אצלו הייתה התייחסות לכל שכבות החברה) אשר חיים חיים מאושרים יחד עד שנכנס לתמונה המלך המקומי, מלך נאפולי, ומתאהב באישה. הוא מחליט כמעשה דוד ואוריה לשלוח את הבעל לשליחות ובזמן שהבעל בשליחות הוא מפתה את האישה. בתחילה, היא מתנגדת, אך המספר מדגיש כי מהר מאוד התנגדות זו נסדקה ובסופו של דבר, לאחר מספר מתנות ושידולים, ולאחר שבעלה חזר היא הייתה יותר עצובה מאשר כשהלך. בסיפור זה האישה היא הקורבן אך הבעיה שלה היא שהיא מאוד תמימה ובנוסף היא פרשנית גרועה של המציאות. היא לא פירשה נכון את דברי הפיתוי של הגבר ונפלה ברשת בקלות. לאחר שבעלה חוזר ומגלה שהמלך פיתה את אשתו הוא מחפש נקמה. הוא מחליט לפתות את המלכה, וניסיון פיתוי זה מתואר בפרוטרוט. חלק גדול מהסיפור הוא נאום הפיתוי של הבעל הנבגד אשר מפתה את המלכה בדברי אהבה. בעמוד 66 (פסקה שניה) המספר מתאר את תגובת המלכה: הסיפור מלגלג על הפרשנות שלה ותמימותה, על הקלות שבה היא מתפתה להאמין שהגבר באמת מרגיש מרה שחורה אליה ולא שהוא מנסה לנקום. היא מתפתה וגם הם הופכים לזוג. סיום הסיפור הוא קומי – שני הזוגות ממשיכים לחיות בהסתרה אחד מהשני והסוף הוא סוף טוב.

מבחינת ייצוג הנשים, האישה שוב מוצגת כתמימה, פתיה, הפכפכה ביותר – מהר מאוד אהבתה אל בעלה הופכת אל אהבה אל מישהו אחר.

הסיפור הבא, המגיב כאמור אל הסיפור השלישי, עוסק באלמנתו של מלך צרפת אשר חברה אל פמלייתו של המלך. חוקרים רבים נוהגים לקרוא סיפור זה כאוטוביוגרפיה של מרגריט. הסיפור כאמור מאוד דומה למה שהיה בסיפור השני – דמות של אציל מאוהב באלמנה (העובדה שהיא אלמנה אומרת שהיא נאמנה לבעלה המת) המנסה לפתות אותה. בתחילה – במילים. בניגוד לנשים של הסיפור הקודם היא לא מתפתה לכלום, היא אינה תמימה או פתיה. אז הוא מחליט לקחת בכוח את מה שאינה מסכימה לתת לו – הוא מזמין את המלך ופמלייתו אל האחוזה הכפרית שלו, משכן את אחות המלך בחדר ובו פתח נסתר דרכו הוא מתכנן להיכנס. אותו מהלך כמו בסיפור השני (בסיפור השני היה משרת, כאן זה אציל, אך אין משמעות למעמד לפי מרגריט). במהלך הלילה הוא מנסה להיכנס אל החדר ולאנוס אותה. אך כאן הסיפור הוא אחר – היא מצליחה להדוף אותו מעליה, היא צועקת עד שהמשרתת שלה שומעת אותה והאציל בורח וחוזר אל חדרו. כאן מתקיים דיאלוג בין אחות המלך לבין המשרתת, בו המשרתת מזהירה אותה משני דברים: האחד – לבל התנגדותה תיפול, כלומר שלא תיתן לו הזדמנות נוספת לפתות אותה, כי הרטוריקה היא מסוכנת (כמו שהספרות, כרטוריקה, היא מסוכנת), והשני – שלא תדבר ותגלה למלך את מה שקרה לה כיוון שהתוצאה תהיה שיאשימו אותה, יטענו שהיא פיתתה אותו וכדומה ולבסוף כבודה ייפגע. עדיף שהיא תהיה בשקט ותיתן למצפון שלו 'להציק' לו. דמות הגיבורה מקבלת את הדברים, היא נותנת לאותו אציל להבין שהיא יודעת על כך ודרך כך מביישת אותו. בנוסף, ניתן לומר כי בסופו של דבר הנקמה עצמה היא הסיפור, כלומר העובדה שהיא מספרת את הסיפור. האלמנט האוטוביוגרפי הוא חשוב – הכל בגוף שלישי, נשלל ממנה במציאות לספר את הסיפור שכעת מקבל ביטוי בספרות. יש כאן מהלך כפול של מרגריט ביחס לייצוגי נשיים: היציאה נגד תפיסות נשיות של זמנה מצד אחד, ומצד שני קידום אידאל הצניעות והנאמנות לבעל (אפילו לבעל המת, בהקשר זה).

הסיפור האחרון – על האצילה ימביק המנהלת ביד רמה את החצר ומדכאת באכזריות כל ביטוי של אהבה עד שלבסוף היא עצמה מתאהבת באציל אחר. בגלל שאינה רוצה שידעו היא מממשת את אהבתה בזמן שהיא לבושה במסכה. הוא מסמן בגיר את גבה ומגלה שזו היא ובכך לבסוף זהותה מתגלה. הסיפור בסופו של דבר מבקר במיוחד את צביעותה, את כך שפיה וליבה אינם שווים. מעניין לראות שבדיון המתנהל לאחר מכן אנו למדים מהסיפור דברים מסויימים: פרלמנט מנהלת ויכוח ואומרת "אילו עמדו רק אלו לסנגר עלינו הייתה ההגנה עלינו בשפל המדרגה…ובטוהר הגוף" – ציטוט זה מייצג את המהלך שנטען לגבי מרגריט ומה שהיא מנסה לעשות עם ההפטמרון – יציאה נגד תפיסות שליליות של נשים והצבת אידאל חדש- אידאל המאפיין את מעמד הביניים הצומח בתקופה וביחד עם הפרוטסטנטיות מקדש ומאדיר את הרכב המשפחה ואלמנטים נוספים מסוג זה.