משמעות הדיאלוג

הוא עובר לדבר על אדם ששהה בביתו לאחר שהיה 12 שנים בעולם החדש וסיפר לו עליו. בעניין זה הוא מכניס סטייה נוספת. ניתן לראות בכך חלק מאותה טכניקה דיאלוגית. אריסטו ואפלטון, מבחינת הומניסטים של המאה ה-16 הם אבות הידע, הסמכויות מהן אנו לומדים על העולם. כאן מונטיין מערער את ההסתמכות על אפלטון ואריסטו. ידע שהיה פעם כבר אינו בהכרח רלוונטי היום. תיאור כזה, שוב, גורם לקוראהקשוב לטקסט לערעור של יציבותו ושל הנחתו כי הידע הוא ודאי. בנוסף, הוא מזמין את הקורא לפקפק גם במונטיין עצמו, כיוון שאם אריסטו ואפלטון יכלו לטעות, גם את מונטיין לא נוכל לקבל כתורה מסיני.

בפסקה האחרונה ("האיש ההוא שהיה בביתי…") מונטיין מנהל משחק, בו הוא רוצה לבסס את האמינות של העדות שהוא עומד למסור לנו. הוא אומר שהעד הוא עד מהימן, זאת כיון שהוא אינו משכיל מדי, אינו רטוריקן, ולכן אינו מסלף את דבריו למען המטרות המוקדמות שלו. האם על מונטיין אנו יכולים לסמוך? האיש הזה עליו הוא מדבר הוא למעשה מונטיין עצמו. הוא אומר לנו למעשה שלא לקבל את דבריו כאמת מוחלטת.

הוא אומר במפורש שהפרי הטבעי הוא הטעים והמזין ביותר, התרבות הרסה את הטבע, והאמנות תמיד נופלת ביחס לטבע, אין אמנות שיכול לתאר נוף כמו היופי הטבעי.התרבות והאמנות הן בהכרח נפילה ביחס לטבע.

הוא עובר אל תיאור אוטופי של אותה חברת פראים, חברה שאין לה רכוש, אין לה משפחה, אין להם מספרים, מסחר, כתיבה ומילים. הם אותנטיים לגמרי כי הם חיים בהתאם לטבע. יש להם כוהני דת אך הם כאלה המתנבאים רק לעתים רחוקות כיון שאם יעשו זאת יותר מדי ויטעו – יוציאו אותם להורג. הם אוכלים ארוחה אחת ביום ומרבים לשתות. זוהי החברה האידאלית, חברה בהתאם לטבע. מונטיין מוסיף ואומר שזה לא שאין להם מלחמות, הם נלחמים אך בניגוד לאירופאים, אשר נלחמים כדי להשתלט על משאבי טבע ושטחים, אלו נלחמים רק כדי להוכיח את אומץ ליבם. לפי מונטיין, אותם פראים, אין להם חוקים במערכת מסועפת כמו בתרבות האירופאית, אלא שני כללי יסוד לפיהם הם חיים – אומץ לב ואהבה לנשים שלהם. לפי מונטיין זה מה שמספיק כדי לקיים את החברה האידאלית. הם רוצים להוכיח את אומץ לבם. כיצד מונטיין מסביר את הקניבליזם? הוא אומר שזה לא הצורך שלהם בתזונה, הם עושים זאת כדי להוכיח את אומץ לבם וכדי לשבור את רוחם של אויביהם. הם מתייחסים יפה אל השבויים שלהם אך מנסים לשבור אותם בכך שהוא אומרים להם שבסופו של דבר לאחר שימותו הם יאכלו מבשרם. בשלב זה מונטיין אומר שאפילו הנוהג הזה שהוא לכאורה הפראי והברברי מכולם, התרבות האירופאית גרועה ממנו. כי קניבלים אלה אומרים לשבויים שלהם שיאכלו את בשרם רק לאחר שימותו, בעוד שהאירופאים מצאו דרכים לענות את שבוייהם בעודם בחיים. אך הקניבלים מצאו דרכים לענות את שבוייהם באופן שהוא אפילו יותר יעיל.

לקראת סוף המסה, מונטיין מספר על שלושה שהגיעו לבקר באירופה. ביקור זה ישחית אותם. בפסקה האחרונה הוא אומר "שוחחתי ארוכות עם אחד מהם… אבל היה לי מתורגמן…" – אם נחזור לפסקה מההתחלה בה מונטיין אומר לנו לקחת את דבריו בערבון מוגבל, גם כאן הוא אומר שמה שלמד על העולם החדש היה בתיווך מתורגמן שהיה כה גרוע עד שלא הבין מה הוא רוצה לומר. הוא חוזר לומר שעלינו לקחת את דבריו בערבון מוגבל.

משמעות הדיאלוג הזה שמונטיין מייצר –

* הוא רוצה לערער את אמונות היסוד של הקורא ולגרום לו לפקפק בכך שהוא חושב שהתרבות שלו היא עליונה. במובן זה, תיאורו של הקניבלים והפראיים, הוא תיאור שלא ניתן לראות אותו כתיאור מהימן של העולם הזה, אלא הוא בא לספק תמונת ראי של החברה האירופאית. כל מה שהוא רואה כשלילי בחברה שלו הוא משליך על חברה אחרת ומצייר אותו כאידאלי. זוהי פנטזיה של מונטיין שבאה לבקר ולשמש תשליל לחברה שלו, ולמה שהוא מוצא ככל המחלות של החברה שלו -תחבולנות, תאוות הבצע ועוד.

* מונטיין בנוסף מזמין את הקורא לפקפק בסמכות טענותיו לגבי האידאל של הטבע, האם הטבע הוא אכן אידאלי? במהלך קריאת הטקסט עולות מספר סתירות פנימיות זועקות. כאשר הוא מדבר על המנהג של הקניבלים הוא מודה שמה שהם עושים נוגד את חוקי התבונה. וגם אם מה שהאירופאים עושים הוא גרוע יותר, עדיין מנהגם נוגד את חוקי התבונה ויש לתקן טבע זה.

הדוגמא הבולטת ביותר היא לקראת הסוף כאשר הוא מדבר על הנשים. הוא אומר שהנשים אינן קנאיות לבעלים שלהן אשר רוצים להשיג כמה שיותר נשים. הוא אומר שלא נחשוב שהנשים טיפשות או משהו כזה. הוא מצטט שיר אהבה אשר הגיע אליו מנשים אלו (על הנחש והרקמה). אם מונטיין רוצה להגיד שהתרבות הזו של הפראים היא בהתאם לטבע, הוא מגיע לכך בזה שהוא מראה את העליונות שלהן בשירה. הוא אומר שהשיר שלהן הוא אנקראוני בתכלית (מפסגות השירה הקלאסית). כלומר, בסופו של דבר הוא מגיע לכך שהתרבות הזו היא עליונה לא רק כי היא בהתאם לטבע אלא בגלל התרבות שלה. הוא מסיים בדוגמא שמראה את העליונות של הרקמה על הטבע. אם נקרא אותו מקרוב נצא יחסית מבולבלים ממה שמונטיין באמת רוצה מאיתנו. הוא מציב את עולם הטבע כביכול כאידאל אך אז ישנן סתירות פנימיות החותרות מתחת ובסופו של דבר אומרות שהתרבות והאמנות, הספרות, הן האידאל האמתי. סתירות פנימיות אלו הן מכוונות. הן טכניקה רטורית שהיא חלק מהדמיון הדיאלוגי של מונטיין. הוא גורם לנו לחשוב על המתח שבין טבע לתרבות ועל מה הוא בעצם הקיום האידאלי.