המאפיין העיקרי של מערכת החינוך – עברו לדבר ממונחים פדגוגיים, למונחים השאולים מהעולם העסקי והכלכלי.
מודדים ציונים – זה התוצר של המערכת. אנחנו מצפים שתלמיד ידע לכתוב ברמה מסויימת ומתמטיקה ברמה אחרת. זאת התפוקה של הלמידה. התלמיד כלקוח.
יש תפקיד חדש בבתי ספר- רכז הערכה. הוא מודד הישגים עם אקסל וטבלאות.המנהל מטרתו לנהל את התקציבים של בית הספר.
כל מה שיש לו בעלות והוא לא של המדינה הוא מוכר אבל לא רשמי.
בתי ספר משווקים עכשיו, הם צריכים לצמוח ועוד. קובעים סטנדרטים (תקן) לכל שנה, לתלמידים ולמורים. זאת בעצם בקרת איכות לתלמידים. זה לא רק בישראל, המדידה מאפיינת את כל מדינות המערב. קיימים מבחנים המודדים הערכה ברמה ארצית ורמה עולמית.
אופק חדש ועוז לתמורה אימצו את הגישה של למידה לכל החיים – לא לומדים תואר וזהו, אלא להמשיך ללמוד כל הזמן.
קיימים כל מיני תשלומים שהורים צריכים לשלם. יש בתי ספר פרטיים שדורשים הון מההורים, ויש תשלומי "רשות" ותשלומי חובה. ההורים בוחרים לשלם את זה עבור הילדים שלהם, אבל זה לא חובה. יש בחירת הורים – שוב מונח כלכלי, ההורים צריכים לבחור מה שמתאים לילדים שלהם. הורים שלא יכולים לבחור – כסף, עולים חדשים שפחות מבינים, איזורי מגורים ועוד.
יש עובדי קבלן, שאין להם קביעות ואין להם את אותן זכויות סוציאליות.
כל בית ספר מושווה לאשכול הסוציו-אקונומי שלו, ולא לכל הבתי ספר בארץ או בעיר. ככה אפשר באמת להשוות בצורה טובה יותר. בית ספר שנמצא מתחת לממוצע של האשכול שלו פעמיים ברצף נסגר ונפתח מחדש עם סגל חדש. משרד החינוך לא רצה לפרסם את נתוני המיצב כדי שלא תהייה אפליה של ההורים בין בתי הספר. בינתיים השהו את המיצב ולא עושים אותו יותר.
בשנים האחרונות שינו את שיטת התקצוב – בעבר קיבלו כסף עבור כיתה. כיתה הוגדרה בין 21-40 תלמידים. היום קיימות נוסחאות מימון קצת שונות והתקציב הוא לא פר כיתה אלא פר ילד. אז ככל שהכיתה גדולה יותר יש יותר משאבים לתת לילדים. אין מקסימום לגודל בית ספר רק לגודל כיתה. זאת אחת הסיבות שהתחילה תחרות בין בתי ספר – כדי לקבל יותר תקציב.
כל הרפורמות מלבד הרפורמה של פירון יצאו, והן רפורמות ממש כלכליות-עסקיות. אחת הביקורות של ועדת דברת היו שחברי הצוות היו מהעולם העסקי וכל ההצעות שלהם היו משולבות בעולם העסקי. כולם עסקו בניהול ומבנה המערכת ולא במהות של המערכת – פדגוגיה, תכנים וחינוך.
אופק חדש – רפורמה חדשה שאכן מיושמת שדואגת לתנאי העבודה של המורים ולא לתוכן עצמו. מה שכן הוסף שם זה שעות פרטניות אבל גם זה בעצם קשור לתקצוב של שעות נוספות ולא למה שקורה שם.
אז מה קורה במערכת החינוך? האם יש שכלול של המערכת הפדגוגית או שהרסנו אותה? הנרי לוין – כלכלן חינוך מפורסם, בעל השפעה רבה. הוא טוען שאימצנו מונחים כלכליים אבל לא את החשיבה מאחורי זה ולכן קלקלנו הכל. הרעיון היה שאם בית הספר לא מצליח במדדים השונים (מיצב לדוגמא) אז הוא יקבל יותר עזרה ותקציב לסדר אותו. אין צורך להכין אנשים למיצב – צריך לדעת מה באמת הרמה שלהם ואיך הם. מנהלי בית הספר לא הבינו את זה ולא יישמו אותם נכון פשוט.
רוב העמותות החינוכיות קולטות היום מנהלים שנבעטו מבתי הספר, כי קל לפטר מנהלי בית ספר מאשר מורים, ואין להם מה לעשות בעולם בחוץ אחרת. מערכת החינוך יוצרת תמריצים למורים ותיקים להתקדם יותר – וזה קורה יותר לותיקים מאשר לצעירים.
אחד הדברים שמודדים במדדי בית הספר זה האקלים כי זה צריך להיות בית חם ונוח לתלמידים. כמובן שזה מדד שהוא יותר סובייקטיבי אבל חשוב לא פחות.
הקשר שכלכלנים מדגישים אותו – בין חינוך, השכלה ורווחת הפרט והמדינה. ככל שרמת ההשכלה של אדם גדולה יותר סביר להניח שהוא יחייה יותר חיי רווחה וירוויח יותר. וכנ"ל לגבי מדינה – ככל שרמת ההשכלה של כל האנשים גדולה יותר כך הרווחה הכוללת גדולה יותר ופיתוח בר קיימא.
גרף – ככל שעולה רמת ההשכלה שלנו השכר הממוצע (לשכירים) עולה (קשר ישיר). ככל שרמת ההשכלה שלנו יותר גבוהה שיעורי האבטלה נמוכים יותר (קשר הפוך). קיים קשר חזק בין השכלה לרווחת הפרט. קיים פער גדול בין גברים ונשים. התשואה להשכלה של נשים יותר נמוכה מאשר של גברים. זה קשר קורלטיבי ולא סיבתי.