מ"ליברליזם מסחרי" ל"שלום הקפיטליסטי"

יש גישה בכלכלה שסחר חופשי מפחית מלחמות, בניגוד לגישה בשנים האחרונות שמקטינה את כמות הסחר החופשי

עד לא מזמן האמירות שסחר מקדם את השלום היו מאוד דומיננטיות. מאוחר יותר התפתחה גישה ליברלית יותר שאמרה שלא רק סחר מוביל לשלום, אלא קפיטליזם- התפתחה גישה שאומרת שאם מדינות יהיו מופרטות ויפעלו לפי מודל ניאו ליברלי, המערכת הבינ"ל תהיה יותר יציבה.

מקורות פילוסופיים לטענת ה"שלום המסחרי":

סחר זה רק סחורות. השקעה של אינטל לדוגמא בישראל זה השקעת  הון, המוצרים שהיא מייצרת בישראל ויוצאים אחורה זה תנועת סחורות.

יש הרבה מקורות לטענה שסחר מקדם את השלום- הוגים יוונים ורומאים, תקופת ימי הביניים, קאנט. ההיגיון מאחורי טענה זו הוא שהאפקט הטבעי של מסחר זה לקדם את השלום- אם יש 2 מדינות שאחת רוצה למכור ואחת לקנות, לא יהיה להן אינטרס לפגוע בשלום ביניהן. ב-1776, בספר עושר האומות של אדם סמית', נפתח הספר עם משל הסיכות. אדם סמית' מנהל תצפית על מפעלי סיכות בסקוטלנד, והוא רואה שכאשר כל עובד מתמחה בתהליך ייצור שהוא טוב בו, יהיה יותר סיכות. זה מתקשר לסחר הבינ"ל כי אם כל מדינה תתמחה במה שהיא טובה בו חלוקת המשאבים העולמית תהיה טובה יותר. בכתבים של ההוגים הליברליים הקלאסיים אחרי סמית', כגון דיוויד ריקארדו, ברור המודל של יתרון הסחר החופשי. החידוש של ריקארדו הוא לא רק שכל מדינה צריכה להתמחות במה שהיא טובה בו, אלא כל מדינה צריכה למצוא את היתרון היחסי שלה.

ליברליזם מסחרי:

מונח שטבע ג'וזף ני ב-1988. שם כולל לכל התאוריות שטוענות שסחר מקדם שלום. מאוחר יותר החליפו את התאוריות האלו במונח ליברליזם מסחרי.

ההיגיון של עלויות אלטרנטיבות – מדוע סחר מקדם שלום:

1. סחר מגדיל את הרווחה המצרפית (סף הרווחה במשק) של המדינות הסוחרות.
2. מלחמה פוגעת בסחר.
3. מנהיגים מנסים למקסם את הרווחה המצרפית של מדינתם– מנהיג רציונלי לא יכנס למלחמה שתפגע במשק המדינה שלו..
4. על כן, עלייה בסחר מקטינה את תמריצם של מנהיגים רציונאליים לפתוח בעימות עם מדינה עמה הם סוחרים.

על בסיס ההיגיון הזה, התחילו ב-1980 להציג במילים פשוטות כל מיני מודלים של תורת המשחקים, והתחילו לנסות להציג תמיכה אמפירית לטענה שסחר מקדם שלום. הוכח כי ככל שיש יותר סחר בין מדינות הסבירות למלחמה יורדת. הטענה פה שונה מהטענה הדטרמיניסטית של השלום הדמוקרטי- יותר סחר=פחות מלחמה, לא טענה הכרחית של דמוקרטיה=אין מלחמה.

הסברים נוספים מדוע סחר מקדם את השלום:

1. סחר מאפשר להשיג בדרכי שלום מה שבעבר הושג במלחמות– כיום אין צורך בקולוניאליזם וכיבוש פיזי כדי להשיג שווקים חדשים.
2. סחר מגביר את התקשורת הבין אישית וזו גולשת לקידום סוגיות נוספת. לדוג' האיחוד האירופי, דרום מזרח אסיה.
3. סחר נרחב מוביל למיסוד פורמאלי, ומיסוד זה תורם ליחסים גם בתחומים אחרים.
4. סחר מגדיל את היכולת לשדר נחישות ולשלוח "איתותים יקרים" בעזרת השוק– סחר מאפשר לשלוח איתותים יקרים ולהגדיל את האינפורמציה של שני הצדדים בזמן משבר.

“Globalization brings peace”

צריך לזכור מתי התאוריה נכתבה, לא לנתק בין האופנתיות של תאוריה לבין העולם האמיתי. לדוגמא, החל משנות ה-70 החלה הסוגיה של כלכלה פוליטית בינ"ל בגלל ירידה בקרן המודל הקנסייאני, משבר הנפט, ותופעות נוספות. בשנות ה-80 דברים אלו התבטאו בכך שאהבו את המודלים הכמותיים, פורמליים, על השחקן הרציונלי, בחינה של רמה מצרפית. בשנות ה-90 מוסד ארגון הסחר העולמי, הסתיימה המלחמה הקרה, התגברו תהליכי גלובליזציה, ולכן חרגו מהשאלה האם רק סחר בי-ליטראלי מקדם את השלום, ובחנו את השאלה האם סחר מולטי-לטרלי מקדם את השלום, והאם תהליכים נוספים של גלובליזציה מקדמים את השלום. החל משנות ה-90 זה לא רק שאלה של האם יש סחר, אלא גם על האם מדינה פתוחה לסחר.

החל משנות ה-90 האמינה ככל שחלקו של הסחר חלקי התוצר גדול יותר, ככה מדינות נוטות פחות להלחם, או יותר זהירות במדיניות החוץ שלהם. ההיגיון הוא אותו היגיון, כי ברגע שהמדינה בנויה על סחר ותלויה בה, אתה תחשוש שהכלכלה תפגע בסחר ותשתק את המדינה. לדוגמא, במלחמת לבנון הסחר דרך נמל חיפה נפגע, ולכן השיקולים שלה להמשיך להלחם שיקללו טענה כלכלית.

הטענה של גישת הגלובליזציה מביאה לשלום היא פשוטה- מדינה תלויה בסחר, ולכן היא לא רוצה להלחם. בגדול ברגע שהעולם יותר מולטי-לטרלי יש יותר גלובליזציה, יש יותר סחר, ואז באופן טבעי היחס סחר חלקי תוצר של כל אחת מהמדינות יעלה.

בשלב מסוים חוקרי הכלכלה הפוליטית אמרו שיש נטייה פילוסופית בגלל מרכזיותו של הסחר בדיון הפוליטי, נטייה של נוחות לחוקרי מדע המדינה ויחבל לבוא ולטעון טענות\לשאול שאלות לגבי סחר- האם סחר מקדם שלום. אותם חוקרים אמרו שיש ממדים נוספים של גלובליזציה שיכולים לקבוע את כמות המלחמות- לדוגמא פתיחות להשקעות, תנועות הון, איך מדינה מגייסת אג"ח (מהשוק המקומי או הגלובלי). הטענה החדשה שעלתה היא שאם יש מדינה שיש לה הרבה השקעות כלכליות, ואם השקעות כלכליות הם באמת רגישות למלחמה, אז ההיגיון הוא זהה לתאוריות השלום המסחרי- מדינה שפתוחה להשקעות לא תרצה מלחמה. לכן, הסיפור הוא לא רק השקעות ריאליות או סחר, אלא גם השקעות פיננסיות – במסגרת אותם תהליכי גלובליזציה שאפיינו את שנות ה-90, אחד הדברים המשמעותיים היו פתיחות לתנועות הון חופשיות. הטענה החדשה היתה שכלל שמדינות יהיו יותר פתוחות לשווקים פיננסיים, הם יהיו יותר זהירות, כי הן יחששו שבלחיצת כפתור אלקטרוני יעזוב אותן כל הכסף שמושקע בהן- גם שער החליפין יפגע, גם יהיה בעיה של הון בתוך מאזן התשלומים. הטענה היא שבעידן גלובלי ממשלות פוחדות משוטרי הגלובליזציה, מדינות פוחדות שיורידו להן את דירוג האשראי, כך שהן יפגעו בצורה משמעותית. לכן, מדיניות יהיו יותר זהירות בעידן הגלובליזציה.

לממשלה יש מספר הכנסות – מיסים, חברות סחר, והלוואות (=אגרות חוב). הטענה היא שבעידן גלובלי הממשלות יזהרו ללכת למלחמה כי יהיה להן קשה לממן את המלחמה, כי ההלוואות יהיו יקרות.