השם, עוד לפני שהתחלתי לקרוא את השיר, מעורר בי ציפיות. במהלך הקריאה הציפיות הללו מתממשות או שלא. רוב האנשים אוהבים לדעת לקראת מה הם הולכים. אנשים היו מהססים ללכת לסרט בלי שם.
זה שיר מאוד מובנה- בכל בית יש 5 שורות, יש חריזה, אין דברים מפתיעים במיוחד או חידות גדולות. שיר די פשוט, בלי מעמקים. אבל למרות שהוא פשוט מסתתר בו משהו. לא פשוט לכתוב יצירה שנראית פשוטה לקורא. יכול להיות שהמשורר עבד מאוד קשה כדי לתת את אפקט הפשטות.
הסיטואציה מאוד מוכרת- ירד גשם והפסיק. יש קשת שתלויה כמו איזה גשר. הפרחים הם כמו פעמונים שמצלצלים "ירד גשם", הטבע חוגג. מאוד נחמד ומלבב, אידיליה. הבית השני ממשיך באותו כיוון- עכשיו הציפורים מתעוררות, ואז הרוח. ואז בסוף הבית יש מעבר מהטבע לתקווה. "חזק!"= חזק ואמץ.
הבית הבא נפתח בסימן קריאה ("דע!"), משהו דרמטי, אבל יש אופטימיות מהבתים הקודמים ("עולמך עוד לא חרב"). אח"כ יש תיאור של נוף אירופאי. אח"כ יש תמונה באימאג'= תמונה במילים, הוא מתאר את העץ. זה עץ טוב כזה שמחלק מתנות, שולף מתנות כמו קוסם מהשרוול (בית רביעי).
זה שיר מאוד אופטימי. הכל מתחדש. אז מה בכל זאת נותן לשיר קצת יותר משמעות? הטקסט הזה מתכתב עם טקסטים אחרים, וברגע שמגלים את התכתובת זה פתאום מקבל משמעות קצת אחרת, יותר משקל. זה אומר ששירה צריך לקרוא יותר בתשומת לב- אם אני רוצה להבין שירה לעומק אני צריכה יותר להתעמק במילים, לראות איך זה קשור.
עם מי הוא מתכתב?
- הגשם חדל, גשם שלא חדל הוא בתיבת נח. קודם כל השיר מתכתב עם סיפור נח והמבול ששם ירד הגשם ולא חדל, או חדל כשהיה כבר מאוחר מדי. גם הקשת אצל נח היתה הסימן לכך שזה היה חד-פעמי המבול, זה היה הסימן מאלוהים. השיר אופטימי- פעם העולם חרב ועכשיו לא, יש לך סיבות להיות אופטימי. הגשם הפסיק וצצה הקשת.
- הסיפור השני איתו הוא מתכתב הוא סיפר גן העדן, העץ. כל צרות האדם לפי התנ"ך מתחילות כי הם נגעו בעץ הדעת. בסוף השיר המשורר מביא אותנו לסיפור הזה (בית שלישי שורה שלישית). המשורר מביא אותנו אל העץ, אבל כאן זה לא שאסור לגעת אלא להיפך, העץ מביא מתנות. הוא עושה בעצם דה-מיתולוגיזציה, לוקח סיפור מיתולוגי והופך אותו לאנטיתזה, משהו לא מפחיד ולא נורא.
ברגע שמבינים שהשיר נסמך על 2 טקסטים כ"כ משמעותיים הוא נהיה יותר חשוב, עם יותר עומק ובשר.
אלוזיה (הרמז, רמיזה)- טקסט אחד שולח אותי לטקסט אחר. בדר"כ ידיעת הטקסט האחר עוזרת לי להבין את הטקסט הנוכחי. בשיר הזה יש אלוזיה לתנ"ך. מוטו יכול להיות אלוזיה אבל אלוזיה לא חייבת להיות מוטו (מוטו זה בתחילת היצירה). לא תמיד מזהים את האלוזיה, בשיר הזה האלוזיה לא בולטת למרות שהשיר פשוט. יש 2 סוגי אלוזיות: ישירה ועקיפה. ההבדל הוא שאלוזיה ישירה היא עם קשר ברור לחלוטין וחד-משמעי, ואלוזיה עקיפה היא עם קשר לא חד-משמעי, מישהו אחד רואה את הקשר ומישהו אחר לא, זה בעיני המתבונן. בשיר הזה זה חד-משמעי, אלוזיה ישירה. בבריכה שכתוב ביאליק במפורש זה אלוזיה ישירה. האומנות המודרנית עושה שימוש גדול ומתוחכם באלוזיה. לפעמים זה נותן לטקסט משמעויות חשובות שלא חשבנו עליהם.
דנוטציה- הפירוש המילולי של המילה, מה שכתוב במילון. קונוטציה- למילה נדבקות משמעויות שהן לא מילוליות, למשל המילה מחבל במילון יש לה הגדרה, אבל כל אזרח ישראלי שיגידו לו "מחבל" עולים לו מיד מיליון דברים שהם לא במילון. זה הקונוטציה- המשמעויות הנוספות שהמילה מקבלת בתרבות מסויימת. קונוטציה זה משמעויות נלוות ציבוריות (כולם פחות או יותר יסכימו על זה באותה תרבות). אסוציאציה- דומה לקונוטציה אבל זה אישי, זה משמעות אישית מאוד שנלווית למילה. האסוציאציה מחייבת רק אותי, זה קשר אישי בין מילים. אחת הבעיות בשפה העברית היא שיש לה מטען של יותר מ2000 שנה. הרבה מאוד מילים בשפה יש להן כבר היסטוריה, הן היו בתנ"ך ובתלמוד וכו'. לכן המילים בעברית הן כבדות לעומת שפות פחות עתיקות בהן למילים יש פחות מטען, לטוב ולרע. מצד אחד זה מאפשר ליצור עושר גדול בתוך מילים, מצד שני לפעמים אתה לא רוצה עושר.