בעמוד 92 נוצרת סיטואציה בה המלט צופה במחזה אשר מציב בפניו מראה, המובילה לרפלקסיה והלקאה עצמית שלו (אומר שיש לו תפקיד שהוא לא מבצע למעשה, כי הוא חושש, מפקפק ולא פועל). זוהי דוגמה לתהליך בו בזמן צפייה במחזה האדם נכנס לבחינה עצמית שהצפייה מעלה.
בעמוד 97 (מרכז העמוד) כאשר המלך שומע על כך שמגיעה להקת השחקנים ושהמלט שמח על כך, המלך מקדם תפיסה מקובלת של התאטרון כבידור, הסחת דעת, תענוגות המשכיחות את הצרות ויאפשרו להמלט לשכוח את צרותיו. נוצר, בזעיר אנפין, ויכוח קטן בין עמדת המלט לבין עמדת קלאודיוס לגבי מה עושה התאטרון, ביןהתאטרון כבעל תפקיד משמעותי להובלה להתמודדות עם האמת, לבין תפקיד של תענוגות, כבעל תפקיד בידורי בלבד ללא משמעות מעבר לכך.
בסופו של דבר, במחזה, השחקנים מציגים סצנה בה אח המלך רוצח את המלך ויורש את כתרו. קלאודיוס עוזב את כסאו בזעם ויוצא מההצגה. המלט מקבל את ההוכחה שחיפש וגם הצופים (אנחנו) מקבלים הוכחה לתפיסה של מה תפקידו של התאטרון לפי המלט. המזימה של המלט הצליחה והמחזה הוביל אל גילוי האמת לגבי הרצח.
8. "טכניקת המראות" – "אנלוגיה בין דמויות"
סוגיית התאטרון כמראה מקבלת ביטוי בטקסט. דמויות המשנה הופכות להיות השתקפויות של הגיבור, הן כולן מציבות לו מראה ומשקפות גם להמלט וגם לנו כצופים, פנים מסויימות באישיות המורכבת של המלט. כל אחת מייצגת צד באישיות שלו אך גם אופציה לפעולה בעולם (המלט שואל עצמו כיצד עליו לפעול). המלט הוא כשמש במרכז היצירה וכל הדמויות הן כוכבי הלכת סביבו המשקפים צדדים באישיותו.
- הורציו – חבר ילדות של המלט. ההקבלה ביניהם מקבלת ביטוי בכך שהורציו כמו המלט עזב את הלסינור לצורך לימודים, וכמוהו חזר אל הלסינור במסגרת חגיגות הכלולות. בעמודים 108-109 ישנה סצנה בה המלט מדבר עם הורציו ואומר לו על האהדה שלו אליו ועד כמה הוא משמש לו סוג של מודל. "כל ימי לא נזדמן לי אדם שקול ומיושב כמוך… אל תחשוב כי חנופה בפי. מה הטובה אשר תצמח לי? עמדתי על דעתי… השכלה להבחין בין איש לאיש… הכרת פניך היא של אדם אשר סבל את כל המכאובות אך מכאובו אינו ניכר בו…" – המלט מתוודה על הערצתו להורציו, הוא מעריץ את הסטואיות של הורציו (סטואה-מסורת פילוסופית עתיקה בעלת השפעה על הרנסנס בכל אירופה, בהקשר זה, סטואי=אדם המקבל את כל מה שקורה לו, הטוב והרע, בשלוות נפש, לא נותן לדברים חיצוניים לערער אותו). הוא מעריץ את השליטה העצמית שלו, היציבות. הוא רואה בו אידאל שהוא שואף אליו. במסגרת המחזה, המשמעות של האידאל הסטואי המייצג הורציו היא שהמלט צריך למשול בתשוקת הנקמה שלו. לפי הדרך של הורציו, עדיף לדעת למשול בתשוקות כאלה, לקבל בהשלמה אסונות מסוג זה.
- פורטינברס (נסיך נורבגיה) – ההקבלה בין השניים חזקה כי בדיוק כמו המלט שהוא בנו של מלך מת ודודו כעת השליט, כך גם פורטינברס הצעיר – אביו המלך מת ודודו הזקן והחלש ירש את התפקיד. לומדים זאת ממש בתמונה השניה במערכה הראשונה, לפני חגיגת הכלולות. קלאודיוס ויועציו מדברים על כך שפורטינברס נסיך נורבגיה כועס על דנמרק שגזלה אדמות מאביו הריק, והוא מגייס צבא כדי לנקום בדנמרק ולדרוש את המגיע לנורבגיה. במובן זה הוא מקביל להמלט – בכך שהוא דורש נקמה (הוא לא רק בנו של מלך מת אלא הוא גם מחפש נקמה). בעמוד 152, במערכה הרביעית, פורטינברס עובר עם הצבא שלו בדרך אל פולין ופוגש את המלט. פורטינברס מקביל לו בהשתקפות שלו והמלט רואה השתקפות זו "בין אם אני חושש ומהסס… רצון וכוח וכלים לקום ולעשות… ראה את הצבא הזה… נפשו שואפת לגדולות… ולא אנקוף אצבע". המלט מתבונן בו ומתמלא הערצה על הפעולה שלו, על היוזמה וההרואיות, על כך שבשם רדיפת כבוד ותהילה הוא מוכן לצאת בראש צבא, להסתכן ולממש את שאיפותיו. הוא מעמיד עצמו מולו, ורואה כיצד הוא חושש ומהסס ובסופו של דבר לא עושה דבר. אם הורציו יצג את מודל השליטה, פורטינברס מייצג את מודל הפעולה וההרואיות. יש ניגוד מובנה בין שתי גישות אלו, ובמהלך הקריאה שמים לב כי המלט "מזגזג" בין שתי העמדות. בתחתית העמוד (152) הוא אומר שגדלות אמת כובשת את יצרה (ניצנים לסטואיות של הורציו – עדיף לדעת לכבוש את היצר) וממשיך ואומר "גדול יותר השש לקרב.. הכבוד שלו תלוי מנגד" (ההרואיות של פורטינברס עדיפה. המלט נמצא בין שני המודלים, בין שתי אופציות הפעולה העומדות בפניו.
אופליה – בחילת המחזה המלט מאוהב באופליה, אחיה ואביה מנסים לשכנע אותה לא להאמין לו כי הוא מעמיד פנים. לאחר שהמלט אומר שהוא באמת הולך להעמיד פנים יש סצנה מוזרה בה המלט מעמיד פנים (או שלא בהכרח) שהוא השתגע. הוא מתייחס אליה באכזריות, אומר כי עדיף לה לא להאמין לגברים, להיכנס למנזר וכו', אומר כי מעולם לא באמת אהב אותה. לאחר מכן, המלט בהתקף זעם רוצח את אביה של אופליה, פולוניוס, בזמן שהוא מתחבא מאחורי הפרגוד. לאחר שפולוניוס נרצח נוצרת הקבלה מפורשת בין המלט לבין אופליה. שניהם הופכים להיות ילדים לאבות שנרצחו ולא ברור לחלוטין מה קרה – האם המוות היה טבעי או שמא היה רצח? (גם אופליה לא באמת יודעת). כמו המלט, או פן מסויים שלו לאחר רצח אביו, אופליה, בהדרגה מרוב צער על המוות, הולכת ומאבדת את שפיות דעתה. מעניין לראות כיצד היא מדברת כמו המלט, משתמשת בחידות ומשלים, לא ברור מה היא רוצה להגיד. ההקבלה בין אופליה להמלט נעשית מפורשת לגמרי. לבסוף היא מתאבדת בטביעה בנהר בעוד היא שרה לעצמה שירים. בנוגע להשתקפויות ואופציות פעולה – אופליה מייצגת את אופציית הויתור, התאבדות. במובן זה היא מגשימה את נאום ה"להיות או לא להיות" אשר היה הנאום בו המלט מהרהר אם להתאבד או לא (הוא חושב לעצמו למה לא להתאבד כדי לפתור את הבעיה של הסבל).