במהלך המחזה הדמויות השונות מנסות להבין מה מניע את המלט, וזה תואם לניסיון של הקוראים להבין זאת.השאלה המרכזית בהתייחס למסורת הפרשנית של המלט – מה פשר ההתמהמהות של המלט, מדוע הוא פאסיבי ולא נוקם בקלאודיוס כאשר הייתה לו ההזדמנות? נתבונן בשלושה דורות של פרשנים:
- פרשני דור הרומנטיקה – הדמות הבולטת של הדור הוא גתה, המשורר הגרמני החשוב. טענתו היא שההתמהמהות של המלט היא הדרך של שייקספיר לייצג את היווצרות האדם המודרני, כלומר האדם אשרלומד לשלוט בדחפיו, לומד מה הם עידון ושליטה. מחזות נקמה היו דבר מוכר וידוע ברנסנס האנגלי לפני שייקספיר. שייקספיר גם כתב מחזה נקמה אך עשה איתו משהו אחר כי הנקמה מתמהמהת, וזהי לפי הפרשנים הללו הולדת העידון המודרני.
- פרשנות פרויד – אבי הפסיכואנליזה חזר אל המלט שוב ושוב בכתביו ובאופן כללי התעניין בטרגדיות. הוא השתמש באדיפוס כדי להסביר את המלט, וטענתו לגבי ההתמהמהות של המלט היא שהוא סבל מרגשי אשם אשר נבעו מהזדהות לא מודעת עם דודו קלאודיס שרצח את אביו, ובכך הגשים את המשאלה הקמאית של המלט. הזדהות זו גורמת כאמור לרגשות אשם ואלו מונעות ממנו לפעול, גורמות לו לקפוא, הופכות אותו לפאסיבי.
*תסביך הסירוס – התינוק הזכר מפחד מהאב, שיעניש אותו ויסרס אותו בגלל התשוקה האסורה שלו אל אמו, ולכן הוא מדחיק את התשוקות הללו והן עוברות אל הלא מודע, ממשיכות להתקיים שם ברמה פחות או יותר פתורה, אך אם לא נפתרו כמו שצריך הן יחזרו במהלך החיים בנוירוזות שונות.
- גישות מאוחרות יותר העוסקות בתחושת המלנכוליה – בניגוד לפרויד, היא מונח שהרבו להשתמש בו בתקופה- מעין מצב קיומי שכתבו עליו המון במאות ה-16-17. ההנחה הייתה ששייקספיר ניזון מהדיונים בתקופה על מלנכוליה והגיב להם, והמלט הוא דוגמא למלנכוליה והשפעותיה, בין היתר על הפיכתו לדמות קודרת ופאסיבית.
6. שאלת הפרשנות
הצורך לפרש ולנסות להגיע לאמת ודאית הוא מאפיין מרכזי ביצירה עצמה ובהמלט עצמו. היצירה עוסקת בפרשנות ובאפשרות של פרשנות אותה שייקספיר מעלה שוב ושוב במחזה.
בדיאלוג בין גרטרוד להמלט בליל הכלולות (עמ' 29) היא מנסה להסביר לו שאביו הלך בדרך כל בשר, מת מוות טבעי, ואם כך אז למה נדמה כי הוא כזה קודר. המלט עונה כי אצלו 'אין נדמה', אצלו הפנים והחוץ שווים, הוא אינו מסתיר דבר. אך מאחורי אמירה זו מסתתר לא מעט – מסביב להמלט יש אין סוף הסתרות, ומה שנראה על פני השטח זה לא מה שקורה באמת, גם גרטרוד וקלאודיוס מסתירים משהו. כבר בדיאלוג קצר זה עולה שאלת הפרשנות, הקשר בין פנים לחוץ, הסתרה ואמת. דבריו הראשונים של המלט מכילים גם אלמנט אירוני כיון שהמלט הפך לאורך המחזה להיות אמן ההסתרה והתחבולה, מעמיד פנים, והצורך להחליט מתי להיות אותנטי ומתי לא הופך לכמעט בלתי אפשרי, עבורו ועבור הקוראים.
העיסוק הזה ממשיך בתמונה הבאה בה פוגשים את אופליה, אשר המלט היה מאוהב בה. בתמונה זו, אחיה של אופליה ואביה מגיעים כדי להסביר לה כיצד היא אמורה להבין את מחוותיו של המלט. בעמוד 44 אנו שוב עוסקים בניסיון להבין את כוונותיו ומניעיו של המלט. אביה של אופליה, פולוניוס, אומר לה שהיא תמימה וכי המלט מוליך אותה שולל על מנת לספק תשוקה רגעית אשר לא ישאר ממנה כלום בסופו של דבר ורק היא תיפגע מכך.
לאחר הסצנה הזו מתרחש המפגש עם הרוח אשר מגלה להמלט את האמת לגבי הרצח ומבקשת ממנו לנקום. באותו רגע המלט עצמו צריך לנסות להבין האם הרוח דוברת אמת או לא, הוא בעצמו הופך לפרשן המנסה לגלות את האמת על הרוח. בסוף סצנה זו הוא אומר לחבריו כי יכול להיות שמכאן והלאה הוא יעמיד פני משוגע כדי לקדם את מטרותיו, כלומר הוא יתחיל להעמיד פנים. הדבר הראשון שהוא עושה – הוא מגיע אל אופליה בסערת נפש ומעמיד פני משוגע. אופליה חוזרת אל אביה ומתארת כיצד המלט הופיע בפניה. פולוניוס משנה את פרשנותו המקורית ואומר כי טעה וכי המלט אכן מאוהב בביתו ואף חולה ב'מחלת האהבה' האחראית להתנהגותו, הוא מבין את פשר התנהגותו המוזרה.