לא קיימים עותקים שפורסמו ע"י שייקספיר עצמו של המחזות שלו. לא היה מקובל באותה התקופה להדפיס ולהפיץ מחזות. לא היה קיים קונספט של זכויות יוצרים באותה התקופה, על כן שייקספיר נמנע מלכתוב ולהפיץ את מחזותיו. נוסף על כך, הייתה תפיסה כללית שמחזה אינו ז'אנר שראוי לעלות על הכתב, זהו ז'אנר שבעל פה ורק יצירות כמו אפוסים וסונטות וכדומה הם יצירות שראוי להעלות על הכתב.
מחזאי חשוב, בן ג'ונסון, החליט לפרסם את כל המחזות שחיבר שייקספיר לאורך השנים ולהפיצם. הוא זכה לקיתונות של בוז בעקבות צעד זה, אך הוא היה אחראי במידה רבה לקנוניזציה של התאטרון והפיכת המחזות לטקסטים ראויים כמו הטקסטים הקלאסיים.
כיצד בכל זאת מחזותיו של שייקספיר הופצו עד אז? ->
תופעת הבוטלג – הקלטות פיראטיות. ישנן מספר דוגמאות לבוטלגרים שהיו נוכחים במחזות של שייקספיר, העלו אותם על הכתב ומכרו אותם למפיצים. לצג הבוטלגרים ישנם גם השחקנים שהשתתפו בהצגות העלו אותם על הכתב. בדרך זו הופצו 18 מחזות (נקראים מהדורתהקוורטו, ע"ש גודל הנייר).
ב-1623, 7 שנים לאחר מותו של שייקספיר, שניים מחבריו ללהקה החליטו להפיץ בצורה מסודרת את כל כתביו (מהדורת הפוליו, גם ע"ש גודל הדף). גם כאן המצב לא היה פשוט ויש לקחת מהדורה זו בערבון מוגבל. ישנן למעשה 3 מהדורות מודפסות של המחזה: 1) הקוורטו הראשון מ-1603, מהדורה מתומצתת יחסית וקצרה של המחזה, 2) הקוורטו השני – מהדורה מלאה יותר, לגביה יש סברה ששייקספיר הוא זה שכתב אותה כיוון שרצה ליצור מהדורה אותנטית יותר, 3) מהדורת הפוליו. כאשר משווים בינה לבין הקוורטו השני ישנם הבדלים כגון שורות שנפלו ונוספו היוצרות דילמה עבור חוקרי שייקספיר. בנוסף זה מערער את התפיסה של שייקספיר כמחבר, למשל לא ידוע מי הוא באופן מוחלט ההמלט ששייקספיר התכוון אליו.
4. ז'אנר הטרגדיה
אריסטו ויוון הקלאסית, תקופת הפריחה של הטרגדיה. מי שניסח בעולם העתיק את עקרונות הטרגדיה הוא אריסטו בפואטיקה, טקסט היסוד של לימודי וביקורת הספרות. בפואטיקה אריסטו עסק בין היתר באפוס ובטרגדיה והקדיש להם את עיקר תשומת הלב. הוא הגדיר טרגדיה כיצירה העוסקת באדם רם-מעלה שבעקבות פגם/משגה שביצע חווה תהפוכות גורל אכזריות ומסיים חייו בסבל. להגדרת הטרגדיה הוסיף אריסטו את המונח "קתרזיס" – טיהור, זיקוק, פורקן. מדוע אנו צופים בטרגדיה, באסונות כאלה, מה הוא מקור המשיכה אל היצירות הלא פשוטות אלו? טענתו של אריסטו היא כי לאדם יש תחושות ורגשות לא מאוזנים (בעיקר פחד ורחמים). הוא טען כי כשאנו רואים את הזוועות המתרחשות בטרגדיה אנו חווים היטהרות, פורקן, התחושות האלו (פחד ורחמים) הנמצאות ברמה לא סבירה אצלנו – מתאזנות.
בהקשר של אדיפוס (הטרגדיה של סופוקלס) – אדיפוס מקבל נבואה שהוא ירצח את אביו ויתחתן עם אמו. כדי להימנע מהנבואה הוא מחליט לברוח מהוריו, אך הוא לא יודע שהוריו הם הורים מאמצים, ולכן כשהוא פוגש את אביו האמתי הוא הורג אותו ולאחר מכן התחתן עם אמו האמתית. בתהליך הטרגדיה אדיפוס מגיע להכרה באמת ובסופו של דבר הופך למודע לעיוורון שלו. כעונש המתבקש הוא מנקר את עיניו והופך לעיוור (כיוון שהיה 'עיוור לאמת' לאורך כל הזמן עד שגילה אותה). מה המקור לטרגיקה? האם זוהי אשמתו של אדיפוס? (יש שיגידו שאדיפוס נענש על חטא ההיבריס – חטא הגאווה, חשב שיוכל לקרוא תיגר על האלים) מצד שני יש שיגידו שזה היה גורל, וכי זוהי אמירה על חוסר האונים של האדם מול הגורל, וכאן טמון העיקרון של הטרגדיה.
תהפוכת הגורל האכזרית היא חלק מההגדרה לטרגדיה אותה הגדיר אריסטו. אך ההגדרה של אריסטו לא תואמת לחלוטין את שייקספיר, כיוון שהמלט, שאכן היה אדם רם מעלה שחווה נפילה, לא חווה משגה באותו אופן כמו שמוגדר ע"י אריסטו. המאבק של אדם בגורל ובכוחות חיצוניים לו הופך להיות מאבק של האדם מול עצמו, מול תשוקותיו – מאבק פנימי ולא חיצוני. הלבטים הפנימיים של המלט, המאבק בתשוקה לנקום ואלמנטים נוספים הם המאפיינים טרגדיה "שייקספירית" זו. היצירה גם מעניקה דגש חזק על אופיו של האדם, התכנסות פנימה אל הפנימיות של האדם ופחות על מאבקו בכוחות חיצוניים כמו שהיה בעולם העתיק.
הסיפור של המלט הוא סיפור עם דני עתיק, סיפור שעבר בעל פה ואינו מקורי של שייקספיר. כבר במאה ה-12 הוא הגיע אל אנגליה, והתגלגל מאוחר יותר אל שייקספיר. הוא לקח את החומר הקיים ויצר ממנו משהו חדש, מורכב בהרבה, אך הוא לא יצר ישן מאין, הוא נשען על הקיים ויצר מתוכו את החדש.