לשני שינויים אלו מצטרפת המהפכה השלישית שהיא הרפורמציה הפרוטסטנטית: ב-1517 נזיר גרמני בשם מרטין לותר מפרסם מסמך שנקרא '95 התזות', בו לותר מבקר את המערכת הכנסייתית ורואה עצמו כרפורמטור – כמי שבא לתקן את הכנסיה הקתולית, אך למעשה טענותיו היו נפיצות לחלוטין. עיקר טענתו היה שהנוצרי המאמין לא צריך תיווך בינו לבין האל. אין לו צורך בכל ההיררכיה של הכמורה וכו', זה מיותר לחלוטין כיון שכל מה שצריך זה את כתבי הקודש ואת היכולת לקרוא בהם לבד, המאמין האמתי לא זקוק ליותר מכך. רעיון זה הוא כה מהפכני כיוון שהכנסייה הקתולית נשענת כל כולה על תיווך זה וכל כוחה נובע ממנו. לותר רצה להיפטר ממערכת עצומה זו ועל כן היה מהפכני. רעיונותיו של לותר מתפרסים על פני אירופה במהירות, בין היתר בגלל מהפכת הדפוס שהומצא כ-50 שנים לפניו. התזות שלו הופצו במהירות, ומבחינה פוליטית הקרקע הייתה מאוד פורייה לקבל רעיונות אלה (גם כיון שלא רצו יותר לשלם מסים לכנסיה) ואימצו את רעיונות של לותר. החלה הרפורמציה הפרוטסטנטית וצמחה דת חדשה בתוך הנצרות אשר קנתה לה שורה ארוכה של מאמינים בארצות רבות באירופה. בצרפת, מי שהמירו את דתם נקראו הוגנוטים. אמו של מונטיין הפכה לפרוטסטנטית אך הוא עצמו לא. הוא שמר אמונים לקתולים באדיקות כל חייו, ולמרות זאת הוא היה מראשוני התומכים של חופש הדת וחופש הפולחן. הוא מההוגים הגדולים הראשונים שמקדמים על אדמת אירופה רעיון זה של חופש פולחן.
טבח ליל ברתולומאו – 1572 – לאחר שנים של מלחמות בין שני הצדדים נעשה ניסיון להשכין שלום ביניהם דרך נישואין. המלכה מרגו – היה רעיון שהיא תתחתן עם מנהיג הפלג ההוגנוטי בצרפת. לצורך כך הגיעו אל פריז כל האליטה ההוגנוטית, אלפי אנשים, אשר נטבחו בפריז. אירוע זה הותיר חותמו על מונטיין ודרבן אותו לקדם את הרעיון של חופש דת ופולחן.
אם כן, גילוי אמריקה, מהפכה מדעית ורפורמציה פרוטסטנטית – שלושה אירועים שגרמו למשבר וקראו תיגר על כל הסמכויות של התקופה, ויצרו את הקרקע לתפיסת העולם הספקנית עליה אנו מדברים.
3. המסות (כסוגה ספרותית) ודיוקן עצמי
כאשר מונטיין החל לכתוב, מסה עדיין לא הייתה קיימת כסוגה. מסה מלשון התנסות – essayer. מונטיין בחר רעיון המעסיק אותו והחל לכתוב עליו. הרעיון הוא שהמחשבה מתפתחת תוך כדי כתיבה, ללא רעיון מוגדר מראש. הוא מנהל מעין דיאלוג פנימי דרך האקט של הכתיבה, וגם דיאלוג מול הקורא. ישנן מסות ארוכות וישנן כאלה קצרות. יש להן נטייה להיות אפיזודיות – לקפוץ מדבר לדבר. הן מכילות ציטטות רבות, סיפורים רבים. תחושת המידיות והקרבה אליו היא חלק מסוד הקסם של מונטיין וגורמת לייחודיות שלו.
מונטיין מייסד את המושג מסה, ובשנה 1580 הוא מפרסם את המסות אשר כתב לאורך השנים הללו מאז שהחל לכתוב אותן. חלק מהכוח הספרותי של טקסט זה הוא הסדר בו בחר מונטיין לסדר את היצירות.
מונטיין הפך להיות מפורסם ביותר בצרפת של המאה ה-16, והצלחה כה מפתיעה זו גרמה לכך שמספר שנים לאחר מכן, ב-1588, הוא פרסם מהדורה נוספת של המסות, אשר כללה מסות חדשות לצד המסות מהמהדורה הראשונה עם תיקונים שעשה בהן לאורך השנים. מהדורות מדעיות של טקסט זה נוהגות לסמן את התיקונים שמונטיין ערך במסות באות B, כך יודעים מה תוספת מהמהדורה הראשונה. את המהדורה השלישית הוא פירסם בשנה 1592.
במסות יש למעשה תיעוד של מונטיין האדם בנקודות שונות בזמן, זהו דיוקן עצמי. יש בהן תיעוד של המחשבות והרגשות שלו, של תפיסת העולם שלו וכיצד היא כל הזמן משתנה. אחד הדברים החזקים שהוא מזכיר כל הזמן הוא התודעה שלו של השינוי, הוא אף פעם לא נשאר אותו דבר אלא כל הזמן משתנה. בזמן מסויים הוא אף תוהה האם הוא יכול להמשיך לדבר על עצמו כעל אדם אחד, כיוון שהוא כל הזמן משתנה.
מונטיין, במסות שלו, במובן של תיעוד ודיוקן עצמי עם השינויים שלו, מדגים תופעה הנפוצה גם באומות הרנסנס. החל מהמאה ה-15 ואילך ניתן לראות כי ציירים מציירים את עצמם יותר ויותר, פרקטיקה אשר כמעט ולא הייתה קיימת לפני כן. הדיוקנאות העצמיים אשר חוזרים על עצמם בקרב הציירים למעשה תיעדו את השינויים שחלו בהם.
האמן הגרמני אלברט דורר נהג לצייר עת עצמו באובססיביות. הדיוקן העצמי הראשון שלו היה מגיל 13. עשר שנים לאחר מכן, צייר דיוקן עצמי נוסף, כאשר היה גבר בן 22, והדיוקן העצמי המפורסם ביותר של דורר אשר צויר בשנה 1500, מספר שנים לאחר מכן (הוצג בכיתה) מזכיר מאוד את ישו. הוא רושם על הדיוקן AD. אותיות אלו הן גם ראשי התיבות שלו, מבטא מעין מגלומניה, לצד האופן בו צייר את עצמו באופן כה דומה לדיוקנאות של ישו. זוהי דוגמא נוספת לרעיון של אינדיבידואליזם.
האמן המזוהה ביותר עם הרעיון של דיוקן עצמי הוא רמברנדט, אשר צייר למעלה מ-40 דיוקנאות עצמיים לאורך חייו. ניתן לראות בבירור את הניסיון לתפוס את השינויים, כאשר צייר עצמו בגילאים מבוגרים. כמעט תמיד צייר את עצמו באותה הפוזה אך בתקופות שונות בחייו. בדיוקן עצמי יש השקעת זמן רבה ובכך פוטנציאל גדול לרפלקסיה, ובמובן זה הוא שונה בתכלית מצילום עצמי (סלפי). רפלקסיה עצמית היא תהליך של מודעות מוחלטת.