זהו ז'אנר חדש שמפתח וולטר, די באופן אגבי. וולטר היה חסיד גדול של הקלאסיקה היוונית-רומית. תקופה זו של המאה ה-18 נקראת התקופה הניאו-קלאסית, זאת כיוון שבתחום היצירה והספרות האידאלים של התקופה הם לכתוב יצירות שעוקבות באדיקות אחר החוקים של אריסטו למשל. אנו רגילים לכתוב טרגדיה כפי שאריסטו תאר אותה, עבורו הטרגדיה והאפוס הם סוגות עילית. על אותו משקל, הרומנסה הפילוסופית שוולטר מפתח, במשך פרק זמן מאוד קצר כתב את היצירה לשם שעשוע ולא צפה לה גדולות.
רומנסה היא חזרה לסוגה שהתפתחה בימי הביניים, אחת מהסוגות שסרוונטס צוחק עליהן בדון קיחוטה. זוהי עלילת אבירים העוסקת בצמד אוהבים שהופרדו על ידי הגורל, ואז הגיבור עובר שורת הרפתקאות מסמרות שיער עד שבסופן הוא מתאחד עם אהובתו. היא מאופיינת גם במעין אפיזודיות חזקה מאוד – קפיצה מאירוע לאירוע מבלי שיש ביניהם קשר חזק. גם הדמויות ברומנסה הן דמויות פלקטיות, ארכיטיפיות. הן מייצגות תכונה מסויימת. אלו הם מאפיינים של הרומנסה והם באים לידי ביטוי בקנדיד, אשר גם בו יש צמד אוהבים שמופרד, הגיבור עובר תהפוכות גורל מסמרות שיער עד שזוכה לאיחוד המיוחל, ובנוסף עניין האפיזודיות והחד מימדיות של הדמויות. מעניין לחשוב על כך בהשוואה לדון קיחוטה, אשר אצלו יש התפתחות לקראת הרומן הריאליסטי, במובן זה שהדמויות הן מאוד עגולות, עוברות התפתחות, הן בעלות מאפיינים מורכבים ופסיכולוגיה מורכבת, אך וולטר לוקח צעד אחורה וחוזר אל סגנון הרומנסה. בנוסף, הוא גם משלב דיון פילוסופי, עיסוק בבעיות פילוסופית מרכזיות בזמנו. בעיקר בשאלה – האם העולם הוא סדור ורציונלי או כאוטי? ובנוסף האם האדם הוא טוב או רע? כל המתמטיקה הפילוסופית מוצאת ביטוי ברומנסה זאת, וכך יש מעין שילוב בין הקלילות של הרומנסה לבין שאלות פילוסופיות כבדות משקל. מה המטרה של עיסוק בשאלות מורכבות דרך הרומנסה הקלילה כביכול?
בנוסף לאלה, קנדיד היא יצירה ביקורתית, סאטירית, היא מציעה ביקורת נוקבת על החברה של זמנה. וולטר לא חוסך שבטו מאף אחד – הכנסייה והאינקוויזיציה, ההנהגות והמלכים של זמנו והמלחמות חסרות הפשר שהן מובילות את הצבאות אליהן והסבל שהן גורמות לאזרחים עצמם. חלק מחציו החדים ביותר מופנים נגד החברה הגבוהה של פריז של זמנו. (באמצע היצירה יש קטע שלם על ההליכה של וולטר לתיאטרון בפריז והלעג כלפי היוצרים של צרפת של זמנו). דרך הביקורת על כל אלה הוא גם מציב שאלות נוקבות נגד הפוליטיקה של זמנו. דרך כך, דווקא האלמנט הרומנטי (מלשון הרומנסה), שהוא כמעט גרוטסקי (בתיאור הטבח, ההוצאות להורג וכו') יוצר מעין ריחוק קומי-אירוני. הוא מתאר אירועים קשים ביותר במעין ריחוק וקרירות, כאילו הוא מתאר את מזג האוויר. הפער בין הטון המרוחק, הקר והסאטירי הזה לבין התוכן הקשה, אולי מאפשר ליצירה את העוצמה שלה, נותן את התוקף לביקורתיות. האם סגנון זה דווקא מעצים את ההשפעה של הביקורת או להפך?
וולטר פרסם את היצירה ב-1759 בעילום שם. הפרסום מזכיר את דון קיחוטה, כשהוא טוען כי לא הוא כתב את היצירה אלא כי זהו כתב שמצא ותירגם (מגרמנית). סברה הגיונית היא שהוא עושה זאת כדי להימנע מצרות. אכן כאשר קנדיד יצא לאור לראשונה הוא מיד נאסר להפצה ע"י הרשויות בפריז והכנסייה הכניסה את הספר אל הרשימה השחורה. במקומות מסויימים (כגון ארה"ב) אסור היה להדפיס את קנדיד עד אמצע המאה ה-20. כלומר וולטר ידע היטב מדוע הוא הסתיר את שמו. על אף האיסור על הפצתו הוא הודפס בז'נבה ודרך כך הופץ באירופה וזכה להצלחה ותורגם לשפות אירופאיות רבות. בהדרגה זכה למעמד קנוני. עוד בימי חייו הזדהה וולטר עם כתיבת קנדיד.