המתח בין טבע לתרבות

אל הקורא

פניה אישית ונוגעת ללב אל הקורא העלום אל ידיו הספר יגיע. עם כל התמימות והרגישות היא מכילה לא מעט מתחים, המאפיינים את המסות. מתח אחד קשור לזה שמונטיין אומר שהוא כותב לעצמו ולמשפחתו. הוא מעוניין להשאיר מוניומנט למשפחתו ותו לא. קיימת דואליות בין הפרטי לציבורי והפומבי, שהוא אינהרנטי בפרויקט זה. מתח זה מתקשר אל המתח בין טבע לתרבות, אשר קיים כבר באיגרת זו. הוא טוען כי הוא מצייר עצמו טבעי לחלוטין, הוא לא מייפה דבר ולא מקשט, זה הוא. אך באותה נשימה הוא גם אומר שהוא כבר לא יושב בתוך אותן אומות החיות באותו מצב ראשוני של טבע. הוא בן תרבות, וככזה עליו גם לזייף פה ושם. שאלה זו של טבע מול תרבות, אותנטיות מול מסכה, היא שאלה העולה כבר מן ההתחלה וכנושא מרכזי שיחזור שוב ושוב לאורך המסות.

על הבטלה

גם במסה זו חוזר המתח המדובר בין טבע לתרבות. למילה 'בטלה' יש קונוטציות שליליות מדי. המילה בה השתמש מונטיין היא otium, אשר משמעותה אינה בטלה לשם בטלה אלא זמן חופשי, אשר בדרך כלל מלומדים מכנים אותו כך. זהו זמן שהם מקדישים לקריאה וכתיבה, יותר מאשר לבטלה. מונטיין, במסה קצרה זו, מתחיל עם רצף מטאפורות מעולם הטבע:

* שדה בור אשר לא מטפחים אותו – יצמחו בו קוצים. כלומר, הטבע, אם לא מתערבים בו, הנטייה שלו היא לצמוח פרא.

* באופן דומה, בחיי הנפש – אם ניתן לנפש לצמוח לבדה – יצמחו מפלצות של הדמיון.

"נפש שאין לה מטרה קבועה מאבדת את דרגה. שכן, כמו שנאמר: להיות בכל מקום זה להיות בשום מקום".

על כן המצב הטבעי הוא בעייתי – עליינו לטפח את השדה, וזאת נעשה דרך הלימוד, הקריאה והכתיבה. כדי לעשות זאת, מונטיין פרש לביתו והקדיש את זמנו לקריאה וכתיבה.

"לאחרונה הסתגרתי בביתי… להעביר במנוחה ובפרישות מן העולם את אחרית ימי הקצרה… הבטלה מפזרת את המחשבה תמיד לכל עבר".

אך לקראת סוף מסה קצרה זו, מונטיין אומר כי דווקא הקריאה והכתיבה, התרבות, יצרו מפלצות יותר גדולות ממה שהיו שם קודם. על כן יש לו תפיסה אמביוולנטית לגמרי לגבי מה שעושות הקריאה והכתיבה. הוא במודע סותר את עצמו – הקריאה והכתיבה הכרחיות אך במובן מסויים הן רק יוצרות מפלצות פראיות עוד יותר. ולמונטיין אין תשובה ברורה לעניין זה. אך יש לו רצון גדול לנהל דיאלוג עם הקורא.

עבור מונטיין, סתירות פנימיות בטקסט הן דבר מכוון, הן חלק מטכניקה רטורית שבאמצעותן הוא מנסה למנוע מאיתנו, הקוראים, להיות פאסיביים ולקבל את דבריו כסמכות. הוא מנסה לגרום לנו להיכנס איתו לדיון על השאלות שהוא מעלה. כלומר, הוא לא רק מעוניין להגיע אל מסקנה מפורשת לגבי מה יותר טוב, טבע או תרבות, הוא מעוניין יותר ליצור את הדיון ולהעלות את השאלה מולנו, הקוראים.

על הקניבלים

לאחר גילוי אמריקה לאורך המאה ה-16, נהוג היה לכתוב על העמים ה'מוזרים', ההרגלים המוזרים ועל ה'מפלצות' שהתגלו בעולם החדש. מונטיין ישר מעורר את העניין של הקורא בתחילת מסה זו. הוא אינו מדבר על אנשי העולם החדש אלא על הקניבלים. הוא פותח באנקדוטה על העולם הקלאסי (על פירוס, מלך יוון, אשר גילה כי הרומים מולם עמד אינם ברברים כפי שטוענים לגביהם). כל העובדה שמונטיין הוא טבעי, ספונטני, כפי שהוא טוען, נמצאת בסתירה מול העובדה שבפתיחה זו של המסה הוא מאוד מחושב דווקא. מה מטרתו לפתוח עם אנקדוטה קלאסית? הוא מעוניין להוציא את הקורא ממקום הנוחות שלו, לגרום לו לפקפק במה שנתפס כמובן מאליו. לפיו הקורא חושב שהוא יודע מה ברברי ומה לא, ברור לו שהתרבות שלו היא עליונה, ודרך אנקדוטה זו הוא מערער את הנוחות הזו של הקורא. הפנייה אל הקורא היא ניסיון לערער את נוחותו. מי שקורא את מונטיין הוא סביר להניח אדם די משכיל במאה ה-16, עבורו רומא היא הרס התרבות. האנקדוטה מתארת את המלך המתאר את הרומאים כברברים. יש בכך ערעור של אמונות יסוד של הקורא.