המשמעויות המקרו כלכליות של הזדקנות האוכלוסיה

בישראל יחס התלות דווקא הולך ויורד, בכלל הירידה בילודה שהיא משמעותית יותר מהעלייה בתלות הקשישים ולכן מצבנו טוב יחסית מבחינה זו.

האוכלוסיה המבוגרת כאחוז מהאוכלוסיה בגילאי העבודה העיקריים (24-65), 2009-2059

הגרף הזה מראה את המשמעותהדרמטית של העלייה בתוחלתהחיים על יחס התלות. הגרף הירוק מציג את העלייה ביחס של בני 65+ לאוכלוסיה העובדת, שמציג את הזדקנות האוכלוסיה. עם זאת, הגרף הכחול מציג את בני 60-70 ועולה ממנו שכמעט ואין שינוי בגודל האוכלוסיה הזו – ואילו אם העליה ביחס היה נובע רק מהגידול בילודה אז היינו צריכים לראות עלייה חדה בגרף הזה. לעומת זאת, הגרף הירוק של בני 70+ עולה באופן משמעותי, כלומר עם השנים האוכלוסיה המבוגרת תהיה קשישה יותר מהיום– ולכך יש השפעה שונה מאשר פשוט גידול במספר הקשישים. המשמעות של זה היא בעיקר במישור הפנסיוני, שכן הפרט צפוי לחיות הרבה יותר שנים לאחר גיל הפרישה, וכל פרט צריך לחסוך לעצמו יותר מאשר בדור הקודם– יהיו יותר שנות אי עבודה ביחס לשנות העבודה.

המשמעויות המקרו כלכליות של הזדקנות האוכלוסיה

• "מחסור" יחסי בעובדים– באוכלוסיה יש חלק הולך וקטן של אנשים בגיל העבודה ולעומת זאת חלק גדל שזקוק לשירותים ואינו עובד (ובמיוחד לשירותים יקרים).
• פיסקלית(בעיות של הממשלה)–
  • מיסים– חלק גדול מהכנסות המדינה ממיסים הוא ממס הכנסה– כלומר מעובדים. לכן, ישנה ירידה באופן יחסי של הכנסות המדינה ממיסים.
  • הוצאות– גידול בהוצאות המדינה, בעיקר בבריאותובקצבאות זקנה סיעוד (ביטוח לאומי)

לכן אחת הבעיות שמטרידות מדינות מערביות היא יציבות או איתנות הביטוח הלאומי. השאלה העולה היא האם הביטוח הלאומי, בהתחשב בהכנסותיו ממיסים והוצאותיו על האוכלוסיה המתבגרת יכול לעמוד בתשלומים או שייכנס לגירעון. האם יש להעלות מיסים? להקטין את תשלומי ההעברה? בישראל – ביטוח לאומי כבר נמצא בגירעון משמעותי.

• פנסיה– לכאורה, בעית הפרט. קרן הפנסיה – הכסף שאנו חוסכים בתקופה שאנו עובדים לצורך שימוש בתקופה שבה איננו עובדים. ברמת הפרט, ככל שאני צפוי לחיות יותר שנים לאחר הפרישה לפנסיה עליי או לחסוך יותר כיום, או להסתפק ברמת חיים נמוכה לאחר הפרישה. קרן פנסיה כיום עובדת בשיטה של ערבות הדדית, אם בממוצע כולם חיים 20 שנה אחרי הפרישה אז אין בעיה עם כך שמישהו אחד יחיה 30 שנה אחרי הפרישה והשני יחיה רק עשר שנים אחרי כי הם יממנו אחד את השני. אבל אם במפתיע כולם יחיו בממוצע 30 שנה אחרי הפרישה למרות שהיתה ציפיה שיחיו רק 20, אז או שהמבוטחים יופקרו או (מה שיותר סביר) שהמדינהתאלץ לממן את ההפרשים – וזאת על ידי לקיחת מיסים מהאוכלוסיה העובדת (מה שקרה בקרנות הפנסיה הוותיקות להן המדינה ערבה). לכן, קרן פנסיה אינה רק בעיה של הפרט אלא בעיה של המדינה וכלל האוכלוסיה.בעיה נוספת היא הפנסיה התקציבית, שהיא כמובן בעיה ישירה של המדינה שכן מדובר בפנסיה שהיא במימון מלא שלה וככל שתוחלת החיים עולה היא נזקקת לשלם יותר.

פתרונות

• העלאת גיל פרישה– מגמה עולמית. בארץ היתה העלאה ראשונה מ-65 ל-67 לגברים ומ-60 ל-62 לנשים, אולם ההעלאה השניה שהיתה צפויה לנשים בינתיים נדחית. עולה השאלה האם יש השפעה ממשית של העלאת גיל הפרישה על שנות העבודה – אם יעלו את גיל הפרישה בשנתיים ובכל מקרה אנשים יעבדו עד אותו הגיל כיוון שלא ימצאו עבודה, אז יש רק חסכון בקצבאות זקנה והאנשים יהיו עניים יותר. בפועל, ההעלאה הקודמת בגיל הפרישה הובילה לכך שאנשים עובדים עד גיל מאוחר יותר.
  • ברמת הפרט– מי שיעבוד יותר שנים יוכל לצבור יותר כסף לפנסיה ויהיו לו פחות שנות פרישה.
  • ביטוח לאומי– תשלום במשך שנים רבות יותר של מיסים ותשלום במשך פחות שנים של קצבת זקנה.
  • פנסיה תקציבית– תשלום של פחות שנים של פנסיה תקציבית (לא בטוח שזה עדיף למדינה, משום שאם העובד יושב במשרד ולא באמת עושה כלום אז עדיף שיפרוש ולשלם לו פחות).
  • אופן מימוש העלאת גיל הפרישה: האם כדאי לחייב בחוק גיל פרישה גבוה יותר, או להסתפק בתמריצים לפרישה מאוחרת יותר (כמו קצבת זקנה או פנסיה שתנתנה רק בגיל מאוחר יותר, או תמריצים למעסיקים) – מעין דרך ביניים. בדו"ח האחרון של בנק ישראל הועלתה אפשרות זו.
  • בעיות:
    • האם בפועל אנשים יעבדו עד גיל מבוגר יותר?
    • מה האפקטיביות או הפריון של עובדים מבוגרים?
    • מה קורה עם עובדים שרוצים לעבוד עד גיל מאוחר אבל לא יכולים – בגלל שמדובר בעבודה שוחקת, בגלל חוסר רלוונטיות של הידע שלהם וכו'?
    • האם זה רצוי מבחינה נורמטיבית? האם זה תורם לשביעות הרצון ולאושר של האזרחים כשהם עובדים עד גיל מאוחר יותר?
    • האם זה יגזול את פרנסתם של הצעירים? אין לכך ביסוס אמפירי אבל קשה לשלול את הטענה הזו לחלוטין
  • הגדלת החסכון של הממשלה לטובת המבוגרים/ הגדלת ההפרשות לפנסיה – ניתן לעשות זאת בכמה דרכים:
    • העלאת גובה ההפרשות בחוק– כפי שאכן נעשה לאחרונה
    • הקטנת דמי הניהול או שיפור הניהול של קרנות הפנסיה
    • תמריצים נוספים לחסכון פנסיוני– כיום יש הטבות מס אבל ניתן להרחיבן
    • הרחבת שיעור בעלי החסכון הפנסיוני– מה שנעשה לאחרונה בישראל בחוק פנסיה חובה.
    • העלאת מיסי ביטוח לאומי
    • העלאת מיסים לכלל האוכלוסיה – ולא רק למבוגרים
    • בעיות:
      • פטרנליזם– האם המדינה צריכה לכפות על הפרט לחסוך לפנסיה או להשאיר זאת לפרט הרציונלי?
      • האם חוק פנסיה חובה הלך רחוק מדי? האם שיעורי החסכון גבוהים מדי, במיוחד לגבי בעלי הכנסות נמוכות כך שנותרת לה הכנסה מאוד נמוכה באופן שכבר פוגע בה בהווה באופן מוגבר (מאמר של עדי ברנדר)
    • צעדים לאיזון קרנות הפנסיה–
      • סגירת קרנות הפנסיה הותיקות למצטרפים חדשים– כלומר סגירת קרנות בעלות מודל כלכלי בעייתי והקמת קרנות פנסיה שמנוהלות באופן טוב יותר.
      • חיוב הקרנות החדשות באיזון אקטוארי– אם לפי תחשיבי תוחלת חיים נראה שצפוי גרעון, התשלומים לעמיתים יוקטנו. כמו כן הן פועלות הרבה יותר בשוק ההון בניגוד לקרנות הישנות שפעלו בעיקר עם אג"חים ממשלתיים. החסרון הוא שיש סיכון גדול יותר.
      • פנסיה תקציבית– עובדי מדינה חדשים כבר לא מקבלים פנסיה תקציבית אלא פנסיה צוברת.
      • קיצוץ הפנסיה
    • צעדים לאיזון אקטוארי של ביטוח לאומי– נעשה בעיקר בעולם ולא בארץ. או ע"י העלאת מיסים או ע"י קיצוצי קצבאות.
      • מנגנונים אוטומטיים בחוק לאיזון הבט"ל – ישנןמדינות שבהן לפי החוק כאשר יש חשש לגרעון אקטוארי באופן אוטומטי גיל הפרישה עולה, הקצבאות מקוצצות או המיסוי לביטוח לאומי עולה.
      • נסיונות להפחתת עלויות מערכת הבריאות– בהתחשב בכך שרוב הוצאות הבריאות של אדם הן בשנה האחרונה של חייו.
    • עידוד הגירה של צעירים מחו"ל– פחות רלוונטי כנראה בישראל…

בישראל נעשו צעדים רבים בשנים האחרונות כדי להתמודד עם בעיה זו – עצירת הפנסיה התקציבית, העלאת גיל הפרישה, קרנות הפנסיה החדשות וכד'.