הולדת הרומן המודרני 

הוא יוצא אל המסע המצחיק, עם סצנות מופרכות וסיטואציות מוזרות. בתיאור של דון קיחוטה יש גוון מאוד ריאליסטי, ועם כל הגיחוך שבו יש בו גם משהו הרואי. לא ניתן שלא להעריך אותו על הרצונות שלו לסייע לאלמנות ולעזור ליתומים ועוד. הוא חי בתוך עולם ציני לחלוטין, נטול אידאלים בו טוב ורע כבר אינם מובחנים, והוא מגיע כגיבור שבא לחדש אידאלים בהם הדברים היו אחרת. מצד אחד זה מעוות לגמרי, אך באותו זמן זה גם מעורר הערצה.

1. הולדת הרומן המודרני

דון קיחוטה מהווה מעין סיכום של כל המסורות הספרותיות שקדמו לו. סרוונטס פועל בתוך מנעד מגוון של ז'אנרים ספרותיים. למעשה, מצד אחד דון קיחוטה הוא רומנסת אבירים (היא פארודיה על ספרות אבירים אך גם מתכתבת איתה ויוצרת ספרות אבירים). יש בה נובלות בסגנון של בוקאצ'ו ודה נוואר, שירה לירית (סונטות). היצירה מכנסת בתוכה באופן כמעט אנציקלופדי את המסורות איתן היא מתכתבת. סוגה נוספת המקבלת ביטוי ביצירה – ספרות הקרנבל.

אך דון קיחוטה גם נתפס כמבשר הרומן המודרני. החוקרים נוטים להבחין בין שני סוגים של רומן מודרני:

1. הרומן הריאליסטי

מצד אחד, רומן המתמקד בתיאור המציאות החיצונית, הנפרד מהאלמנטים הפנטסטיים שהיו משויכים לספרות למשל ברומנסות האבירים של ימי הביניים. מעצם העובדה שטקסט כמו דון קיחוטה מציג את העולם הזה, עושה עליו פרודיה ומדגיש את זה שדון קיחוטה הוא משוגע, וצוחק עליו שהוא מאמין בהם, הוא מבשר את ההתפתחות של הרומן הריאליסטי.

מצד שני, הדמות העגולה – ההתפתחות של הגיבור והדמויות – באפוסים, גיבורים הם לרוב דמויות די פלקטיות, כלומר תפקיד הגיבור הוא לייצג תכונה (כמו אכילס שהיה הגיבור האמיץ וייצג את אומץ הלב והכעס). הטענה היא שדון קיחוטה הוא גיבור נפרד ממסורת זו, הוא כבר לא דמות חד מימדית אלא דמות מורכבת, עגולה, שעוברת התפתחות פסיכולוגית לאורך הרומן. התפתחות זו מצד אחד מקבלת ביטוי בכך שככל שהרומן מתקדם דון קיחוטה מגיע להשלמה עם העובדה שספרות האבירים היא בדיה, שהאבירות היא בדיה, והשלמה זו גם הופכת אותו ליותר ויותר מלנכולי. מצד שני, אם בתחילת הרומן הוא דמות אלימה ואימפולסיבית – הוא מתקיף אחרים מבלי לחשוב פעמיים ומסכן את סביבתו, ככל שהרומן מתקדם הוא הופך להיות יותר מודע לעצמו ופחות אימפולסיבי. שוב ניתן לראות הקבלה להמלט, כפי שהתאפיין בהיסוס, ספקנות, עידון ושליטה עצמית.

2. הרומן האוטו-רפלקסיבי

בעידן המודרני יש רומנים שהנטייה שלהם היא לעסוק בעצמם, בספרותיות שלהם, להגיב לבדיה שבתוכם ולהרהר על אופני היצירה שלהם (קצת כמו המטא-תאטרון אצל המלט). מדובר על מסורת שלמה של רומנים. ההנחה היא שדון קיחוטה מטרים את ההיווצרות של רומן מסוג זה, ובמובן מסויים עוסק כל הזמן בעצמו, באופני ההיווצרות שלו ומגיב עליהם. אחד האופנים בהם הוא עושה זאת –

ריבוי קולות מספרים: מצד אחד, דמות המחבר (סרוונטס) מדברת אל הקורא, אך הוא גם אומר שלא הוא חיבר את הסיפור אלא הוא רק מוסר את הדברים. הוא אומר שגילה במקרה, בארכיון בלה מאנצ'ה, את עלילות האביר דון קיחוטה והוא מוסר לנו אותן. זה בעצמו בדיחה כיוון שידוע שבתחילת המאה ה-17 לא היה ארכיון בלה מנצ'ה. בסוף הכרך הראשון, באמצע המתח של הקרב בין דון קיחוטה לבין אביר אחר, הכרוניקה נגמרת. המחבר אומר שנגמר לו הטקסט והוא לא יודע איך הדברים המשיכו. הוא טוען כי היה עליו לחפש וכי הוא מצא את הטקסט המקורי של כרוניקאי מוסלמי בשם בן נחלי שכתב את עלילות דון קיחוטה בערבית. גם זו היא בדיחה (משמעות השם בן נחלי = חצילים). אם כן, סרוונטס המחבר, הכרוניקאי המוסלמי והמתרגם – שלושתם הם המספרים הפוטנציאליים, אך ברור שהמחבר משחק משחק עם הקוראים. לאורך כל היצירה יש התכתבות ביניהם – המחבר מבקר את הכרוניקאי על ההגזמות שלו, שהוא סיפר יותר מדי או פחות מדי וכמו כן הוא מבקר גם את המתרגם. יש כאן תחבולה ספרותית שהופכת את הקוראים למודעים לעובדה שהמחבר משחק איתם. ההערות והוויכוחים בין המחבר לבין הכרוניקאי חושפים לאורך כל הסיפור את הקרביים של הטקסט, את אופני היצירה שלו, את מה שהוא מדגיש וממה הוא רוצה להתעלם וכו'.