האם השלישית

שיר מתוך הספר המפורסם של אלתרמן "כוכבים בחוץ". זו בלדה מודרנית שכבר מרסקת את העלילה המסודרת של הבלדה הקלאסית ועושה מזה משהו קצת אחר. הכותרת מפנה אותנו לאם השלישית, אומרת לנו לשים לב אליה. מי שלומד פולקלור יודע שהמספר 3 מאוד אהוב בפולקלור, משתמשים בו הרבה. בכל הבדיחות הפאנץ' ליין הוא בדמות השלישית (רומני פרסי ומרוקאי).

השיר מתחיל בשני בתים של רקע שזה יחסית נדיר בבלדה. אלתרמן מצייר בהם נוף דרמטי. אמהות שרות: הכוונה היא לא באמת לשיר אלא אומרות שירה, מדקלמות שירה. אגרוף רעם ניתך: מטאפורה. הרעם הוא כמו אגרוף שמכה בנו. ברעם יש בדר"כ משהו מפחיד אבל אגרוף רעם זה יותר חזק. דומיה חזקה: פער דרמטי בין הרעש לשקט. אח"כ 2 שורות קלאסיות לאלתרמן- בחוצות הריקים… זקן: הוא יוצר תפאורה כמו בתיאטרון. זה גם מטאפורה כי פנסים לא צועדים. האור אצלו תמיד אדום ולא צהוב. הוא הופך את זה לתיאטרלי.

סתיו… מנוחם: עכשיו זה מתי מתרחש. בעברית אנוש מצטרפת למילה חולה- חולה אנוש. סתיו אנוש זה מאוד דרמטי, יגע, לא מנוחם. אי-אפשר לנחם. המילה נחמה היא בעייתית כי לנחם זה טוב אבל אם צריך לנחם אותך סימן שהמצב לא טוב. אם הסתיו לא מנוחם המצב לא טוב. הוא בסה"כ מתאר את העונה אבל הוא מכניס כאן מוות, אסון. ומטר בלי אחרית וראש: גשם שלא נגמר. אפור, גשם, רעמים. ובלי נר בחלון… שלוש: אלתרמן לא אומר מתי זה אבל מתי יש נרות בחלון? כנראה בחנוכה. העולם של אלתרמן הוא עולם בלדיסטי, לא מודרני. עולם שבו בשביל אור צריך להדליק נר. בלי אור בעולם זה חושך מוחלט! שוב אלתרמן הולך לקצה, הוא לא הולך על שטחי ביניים. מזג-אוויר סוער מאוד, העולם חשוך, יש מחלה אנושה, מוות. הוא לא אומר מחלה ומוות אבל זה ברקע בלי להגיד. אצל יהודה עמיחי גם ניתן לראות את זה- הוא אומר לנו משהו בלי להגיד אותו בצורה מאוד מעודנת. עד כאן הרקע.

עכשיו הוא מביא את מה שהאמהות אומרות. כל אמא מדברת על הבן שלה. אומרת אחת: היא רואה אותה לעיני רוחה, כנראה שהבן שלה מת במוות מאוד אכזרי ולא ריאליסטי. עולם של סיפורי הרפתקאות, הבן תלוי על תורן האונייה. יש פה סינקדוכה- האצבע והציפורן מייצגות את הבן כולו. אומרת שניה: זאת לא שיחה בין האמהות, זה כמו ז'אנר המסכת (כל אחד עושה צעד קדימה, מדבר, וחוזר אחורה). זה לא קבוצת תמיכה, אולי הן אפילו לא מקשיבות אחת לשנייה. כל אחת אומרת את שלה. השניה אומרת גם משהו אוקסימורוני- איך הוא יכול ללכת בשדות אם יש לו כדור בלב? שדות זה יכול להיות שדות הקרב. יש מחזה "הוא הלך בשדות" והמקור זה השיר הזה של אלתרמן. זה הזוי לגמרי, בנאדם מת שהולך בשדות עם כדות עופרת בלב. האמהות מתארות את המוות של הבנים שלהם, כל אחד מוות יותר נוראי. היא תופרת לו כותונת למרות שהוא מת, זו הכחשה. יש אווירה כבדה כזאת, טראגית. קורים דברים קשים לבני-אדם.

האם השלישית: לא כתוב "אומרת השלישית", הוא שובר את התבנית. היא מחפשת את הבן שלה. האמהות האחרות יודעות שהבנים שלהן מתים אבל היא לא יודעת, הבן שלה נעדר. היא בוכה מלא (מטאפורה- הבכי רוחץ את ריסיה), אומרת שאולי הוא עוד מסתובב בדרכים. אז איפה הוא? אולי הוא חי. לאלתרמן יש מילון מושגים קבוע, למשל המילה "שוק" זה לא רק איפה שמוכרים ירקות, אצל אלתרמן השוק מסמל את כל מה שחגיגי ונחמד ונעים, כל החיוניות בחיים. יש לו עוד הרבה מילים שהוא אוהב להשתמש בהם. מושג שהוא אוהב להשתמש בו זה ההלך הנודד, האיש שהולך בדרכים. אצלו זה תמיד חגיגה ללכת בדרכים. זה אולי לא קל אבל ככה אנשים צריכים להתנהג אצלו, כל הזמן לחוות את החיים לא לשקוע בדבר אחר, לא שיגרה. הנדודים מסמנים את החוויות הבלתי נגמרות. ראינו את זה גם בשיר המפרש, גם אם החוויות קשות הן טובות. כשמבינים את התפסיה האלתרמנית הזאת מבינים מה אומרת האמא השלישית- אולי הבן שלי נודד בדרכים לא כעונש כמו באדוארד אדוארד אלא ביוזמתו שלו. אולי הוא מודד בנשיקות… אלוהי: הוא אומר את זה בצורה יפה- נזיר משולח זה נזיר שיש לו חובות ומשולח לדרכים. אולי הוא חי, אולי טוב לו.

יש פה בלדה שמבחינה עלילתית מרסקת את העלילה האחדותית בבלדות אחרות. כאן יש כמה סיפורים, כל בן והסיפור שלו. אנחנו יודעים הרבה פחות מבלדות קודמות מה קרה לגיבורים, אנחנו יודעים רק את הטראגיות של העניין. אלתרמן כותב בלדה מודרנית יחסית ואנחנו רואים איך הוא מרסק את העלילה- במקום דיאלוג יש מונולוג, אבל עדיין הרובד של שיח הוא שם כי כל אמא אומרת. יש יותר רקע לעומת בלדות אחרות, שליש מהשיר זה רקע. אלתרמן עושה את מה שהוא מאוד אוהב- אם יש דרמה לבני-אדם גם הנוף דרמטי. שייקספיר עשה את זה הרבה לפניו. אלתרמן מצד אחד שמר על הז'אנר כי יש סיפור, עלילה, אבל הוא לוקח את זה לכיוון הלירי. זו בלדה לירית עם יותר אלמנטים של שירה, הרבה מטאפוריקה. אנחנו לא יודעים בדיוק מה קרה לבן השלישי כמו ברוב הבלדות שיודעים מה קורה בסוף. אלרתמן לא הולך על החד-משמעויות של הבלדה, הוא רמשה לעצמו להיות לא ברור ומטאפורי. בלדה אבל עם כיוון אחר לגמרי. זה מראה שאפשר לקחת ז'אנר מסורתי, עדיין להיות בתחום שלו, אבל לעשות דברים שונים מאוד מבמקור. השירה המודרנית אוהבת את המשחק הזה. האומנות המודרנית אוהבת להתכתב עם טקסטים אחרים.