- מזלזלים בבורגנות באותה תקופה וכדי להדגיש את השייכות לבורגנות ויון כותב "באהבה אני כופר, בדם ובאש מתנגד לה"
- מבנה היצירה חצרוני מעט- בתים קצרים של 8 שורות ובכל שורה 8 הברות- רובד ארצי וולגארי כמו מספור הבתים לעומת הבלדות המיוחדות עם המבנה החצרוני- מבנה של 4 בתים, 3 ארוכים ואחד קצר, שכל אחד מהם מתסיים בשורה קבועה.
- בשנת 1460 ויון טייל והגיע לביולי שהייתה בה צחרות משוררים של אציל שהנושא היה 'אני מת מצמא ליד המעיין'- נושא חצרוני- אישה בלתי מושגת למרות שקרובה. ויון השתתף אבל כתב כעבור שנה 16 בלדות בעלות תוכן בלתי חצרוני בהן הנשים מתדרדרות כמו שחלק מהגבירות הן 3 זונות מפורסמות מרומא או מלאכית שונה שמשתמשת בגברים וזורקת אותם לנהר.
- הפזמון "איה השלג דאשתקד" מדבר על המעבר של נשים לדבר זמני- אין טעם להעריץ את האישה בגלל כל התנודות בעולם.
- בבלדה על מרגו השמנה- הכותב הוא סרסור שמביא אישה לזנות, מרביץ לה כשהיא שוכבת בחינם ונותן לה פיצוי כשהיא שוכבת איתו. הסגנון של הבלדה יפה.
- פארודיה- ניגוד בולט
- בין לגלוג לרצינות- הבתים מתייחסים למציאות ולא תמיד מובנים לעומת הבלאדות המושכות יותר והן כמעט מוזיקאליות.
- המסר של מיספור הבתים הוא המסר העיקרי- הצוואה שאדם על ערש דוואי מכתיב לנוטריון. אפרורי מאוד. ההבנה שלמת אין מה להוריש חוץ מאשר את גופו לאדמה ואת נשמתו לשילוש הקדוש ולמריה. אבל בעצם הוא מוריש הרבה לאנשים זרים כמו המערכת המשפטית, השיטור והענישה והאנשים המפוקפקים שהיו איתו.
- האדם החיובי היחיד הוא אביו החורג שאסף אותו לביתו ומימן לו את לימודיו והוא מוריש לו ספר מדומה, את הספרייה ואת נפיחת השטן- אירוניה. פארודיה על ירושה. מי שהעתיק ופירש את הספר המדומה הוא גי טברי- שותפו לשוד של כספת באוניברסיטת פריז.
- חוצפה- מוריש דברים שלא שייכים לו כמו את שלט המסבאה.
- השי/ הקורבן הלירי- התייחסות לשירה כממשית. הירושה האמיתית היחידה היא של הבלדות שלו- לאימו הוריש תפילה בצורת בלדה. לזאק קוטאר- בלאדה על שתיינות.
- אלמנט מקברי- ויון כתב צוואה בגיל 31 לפני גזר הדין אבל כנראה הניח שיום אחד יהיה. לוקח סוגה לא ספרותית ומלביש אותה באביזרים של שירה כדי ללגלג על עיתוי כתובת הצוואה.
- לא ידוע למה נידון למוות. אולי הקש ששבר את גב הגמל כשנתפס בקטטה במרכז פריז. הצו הומר לגלות נצחית והוא נעלם מאז.
- באותה תקופה אהבו את הריקוד עם המיתים כי זכרו את המגפה השחורה. הרצינות היחידה- ההתייחסות למוות והשי שנתן לאימו.
- כל בית מתחיל במילה item כמשמשת בצוואה. הפעם היחידה שהוא משתממש במילה 'צוואה' היא בהתייחסות ליצירתו הקודמת מגיל 26.
- סאטירה- בלטינית 'כולבו'- טקסט עם סוגות רבות, התחלפות בין קטעים בפרוזה ובשירה. הטקסט לא יציב ואז סביר שהתוכן לא רציני.
- בין האני האמפירי לאני הלירי- קשה לחבר אותם אבל אפשר לקרב אותם בתוקפנות (אתה/אתם) ובעצבות שלו (הם והן)
- ויון היה ידוע לשמצה בפריז. ניתוק בין ה'אני' הלירי לזה של הטרובדור. קריצה לאני האמיתי שלו. כותב את הצוואה בתקופה המבטיח לשוטרים שיחזיר את כל מה שגנב במשך השנים.
- גרי טברי- גנגסטר שמתואר כהגון. מוסיף ללגלגנות של בטקסט ומקטין את האפשרות שיקראו אותו כמסמך היסטורי.
- אתה ואתם- פונה לבני תקופתו. הם והן- פונה למתים.
- השירה הלירית- הנצחה רגע דרך כתיבה שמייצרת רגש מיידי.
- ויקטור הוגו מיקם את הגיבן מנורטאדם 20 שנה אחרי כתיבת הצוואה- תירגם את ויון לפרוזה.