שיעור 9

פיגורה נוספת- מטונימיה. העיקרון שלה הפוך לעיקרון של המטאפורה. המטאפורה מקשרת בין 2 דברים שבמציאות אין ביניהם קשר (געגועי כמו דלתות שנפתחות בלילה), ואילו במטונימיה הדברים כן קשורים. מסיבה זו אפשר במקום X להשתמש בY. לדוגמא "קראתי את עגנון", כולם מבינים שמדובר על ספר של עגנון בגלל שהספר של עגנון קשור לעגנון. עוד דוגמאות- תגמור את כל הצלחת (אוכל=צלחת), הבית הלבן הודיע.

עוד דבר ששייך לאותה משפחה זה סינקדוכה. סינקדוכה זה סוג של מטונימיה, למשל כשגבר מבקש את ידה של אישה, או כשמישהו רוצה קורת גג. לפעמים אנחנו לוקחים פרט אחד שמייצג את המכלול- קורת גג מייצגת את הבית, יד האישה מייצגת את האישה כולה.כמעט כל הקריקטורות בעיתונים עובדים על סינקדוכה, על פרט.

לפעמים מטאפורה מתפרסת על כל, או על רוב, השיר. זה נקרא מטאפורה גדולה או מטאפורה מורחבת.

המפרש- יעקב פיכמן

שיר שיעקב פיכמן תירגם. יש פה את מוטיב הנודד שהיה מאוד מקובל. זה על המסע כחוויה, על החיים כהרפתקאה. הוא שר פה משהו בסגנון אלתרמני של מישהו שנודד בימים. השיר מתחיל בשאלה תמימה "מי אני?" והוא מיד עונה מפרש לבן בודד. יש פה קישור מטאפורי בין הדובר בשיר לבין המפרש, ומרגע זה כל מה שהוא אומר על המפרש הוא בעצם אומר על עצמו. יש פה סינקדוכה כי כשהוא אומר שהוא מפרש הוא לא מתכוון שהוא רק מפרש- הוא לוקח חלק מכלי שייט ומשתמש בו. המתח בשיר הוא בין הדמות האופטימית של הדובר לבין הנוף הקודר. הוא לא מדבר על הים התיכון, ים כחול עם שמש וגלשנים, הוא מדבר על ים קודר על מים שחורים רן אני ונודד. אנחנו יודעים שכשבמציאות האקלים או הנוף הוא עגמומי גם אנשים עגמומיים. כשיש שמש אנשים יותר אופטימיים. כאן מזג-האוויר לא משפיע. בעומק של השיר הדובר בעצם אומר שהוא רוצה לנדוד ולא משנה לא טוב או רע, מזג-אוויר כזה או אחר. צורך הנדודים לא תלוי בשום-דבר. הוא כאילו אומר שזו לא חוכמה לנדוד כשהמים יפים וכחולים, בוא נראה אותך נודד כשהכל אפור. ומים שחורים לי ייטיבו פנים- המים השחורים עושים לו טוב. ורעי רוחות ליל ועננים- יש פה תפיסה מאוד רומנטית שאומרת שיש לאדם יכולת להתמזג עם הטבע ולהיות חלק מהעולם הזה של הרוחות והעננים, להיות חלק בלתי נפרד מהקוסמוס- אתה והטבע. תפיסות יותר מאוחרות ביטלו את זה לגמרי ואמרו שהאדם בחיים לא יהיה חלק מהטבע בגלל שיש לו תודעה, הוא חושב. ציפור נודדת כי זה בגנים שלה, בנאדם נודד כי הוא מחפש משמעות לחייו. זה לא אותו דבר, ולכן התפיסות המודרניות סתרו את הגישות הרומנטיות.

השיר הזה מסורתי כי הכל בו קשור לים- יש נושא אחד ולא חורגים ממנו. השיר כתוב בצורה מאוד מסודרת- 3 בתים כל אחד 4 שורות, יש חריזה, הבתים קשורים, אנחנו מבינים את הקשרים והמעבר, המטאפורה לא מפתיעה והיא מוסברת בשיר. מה שחשוב זה שכל השיר מתרחש בשדה סמנטי אחד. שדה סמנטי זה קבוצת מילים שקשורות לנושא אחד. למשל השדה הסמנטי של מדבר זה חולות, גמל, דיונות וכו'. השירה המסורתית לא חורגת מהשדה הסמנטי- ברגע שהשיר הוא על ים הכל יהיה סביב ים. אני קורא שיר כזה ואני יודע איפה אני עומד, השיר ברור. בשירה היותר עתיקה יש צד רציונלי חזק לעומת השירה המודרנית בה לא תמיד יש היגיון. השיר הזה מאוד תקשורתי כי אני מבין על מה מדובר. השירה המודרנית תגיד שהיא לא רוצה את זה, היא תצהיר שהיא רוצה שלקורא יהיה יותר קשה להבין כדי שהוא יתאמץ ויהיה מעורב יותר בשיר.

אביב- אמיר גלבוע

לפעמים בלי כותרת השיר לא ברור, כמו כאן. הוא נתלה כזיקית…: אם לא היתה כותרת לא היינו יודעים על מי מדובר. השיר מתחיל עם דימוי מטאפורי מפתיע ומקורי- הוא זה האביב. המשורר יוצר קישורים מפתיעים ומקוריים. הקישור בין אביב לזיקית הוא מבריק. הוא ממשיך עם המטאפורה לאורך רוב השיר. אחת התכונות של הזיקית היא שהיא מחליפה צבעים. ונופל על פניו אל כחול האגם: יש פה האנשה לאביב. נופל על פניו זה כמו משתחווה. יש פה גם מעבר מירוק לכחול. עדיין זה מסתדר עם הטבע. כל הסיחים… שוקת: הוא עוזב את האביב. שיר מודרני פתאום מתנתק לגמרי מהרצף שלו. הוא פתאום נותן תמונה לכאורה לא קשורה, כמו תמונת טבע כזאת.

בשירה המודרנית יש משהו יותר ציני ומריר ופחות רומנטי. בעבר היתה אידיליה שהאדם יכול להתמזג עם הטבע וכו', אבל המודרניזם ראה דברים מזוויעים והוא מריר, ציני, ספקני- לא הכל טוב ויפה, המציאות הרבה יותר קשה ובעייתית. נחמד לחלום ולפנטז אבל המציאות היא אחרת. בשיר אנחנו רואים איך אחרי כל התמונות נוף היפות האלה יש פתאום דברים רעים. אחרי שהוא נתן את התמונה הזאת (שמצד אחד היא לא קשורה אבל מצד שני היא כן מדברת על טבע) מגיע הדם. ופתאום כשני הוא… ושל דם: יש פה מעבר לאדום. דם זה לא טוב כשאני רואה אותו, זה פצע. למה דם? כי נח על צלמו… של אדם: הנה נכנס האדם. הכל חוץ מהאדם זה חלק אינטגרלי מהטבע, רק האדם חריג. האדם עושה מלחמות, עושה טוב ורע. ובצחקו אל אור… יחזור: באביב הזה יש הכל- דמעות, כיסופים, אהבה. השורות בשיר הולכות ונהיות יותר ויותר צרות. בסוף יש מילה בשורה, והמשמעות של זה היא שהשיר הופך להיות משהו יותר איטי, זה מאלץ את הקורא להאט את הקצב של השיר.

אחד הדברים שיש בשירה המודרנית זה ביטוי המקצבים הסכמטיים. השירה המודרנית עזבה את זה ואמרה שהשיר בעצמו יוצר את הקצב שלו, לכל שיר יש את המקצב שלו. השיר הזה בסוף יוצר מקצב. פה הוא חוזר על אותה מילה "הוא" ואז "עוד". לתופעה הזו קוראים אנאפורה. זו גם פיגורה לשונית שההגדרה שלה היא לפחות 2 שורות עוקבות שמתחילות באותה מילה (יכול להיות גם יותר ממילה). אפיפורה זה אותו דבר רק בסוף- שהשורות נגמרות באותה מילה. אנאפורה יוצרת לנו תבנית, מבודדת את השורות כי יש בהן מבנה משותף. יש פה 2 סוגי מידע- מידע מוכר ומידע חדש. ברגע שאני קוראת את השורה השניה המילה "הוא" כבר מוכרת, יושבת בראש. שאר המילים בשורה הן חדשות. המידע המוכר והלא מוכר זה מתכון שהרבה פרסומים וסדרות עובדים עליו. יש למשל סדרות בלשים בהן האנשים תמיד אותם אנשים אבל בכל פרק יש עלילה חדשה. מצד אחד אני מכיר את האיש, אני כאילו בבית, אני מרגישה נוח, אבל מצד שני יש סיפור חדש- הוא חוקר דבר אחר, עלילה אחרת. הצירוף הזה של ישן וחדש יש לו הרבה שימוש. זה יוצר איזושהי תבנית. לא מדובר פה בחיסכון של מילים או שורות. מבחינת תקשורת נטו יותר מילים זה פחות טוב- כל סימן מקשה על התקשורת.

התחלנו משיר מסורתי ועברנו לשיר מודרני. השיר המודרני הזה לא סגור בשדה סמנטי אחד, אין לו בעיה לפרוץ לכל הכיוונים, להשתחרר מריתמת ההיגיון והסדר. המשורר הולך לאן שבא לו ולא תמיד ברור הקשר, זה לא פשוט כמו בשיר הראשון. זה הרבה יותר מפתיע, רענן וצבעוני. הוא מרשה לעצמו לקפוץ מדבר לדבר. השירה המודרנית מאוד אוהבת לחרוג מהשדה הסמנטי. זה ממש עיקרון אצלה. זה לא אומר כלום על איכות השיר, רק על גישה אחרת לשירה.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
תוכן עניינים
לפרסום כתבה באתר
מאמרים אחרונים
מורה פרטי לאנגלית בגליל

בין כלל המקצועות שאנו למדים בבית הספר היסודי, בחטיבת הביניים, בתיכון ואפילו באוניברסיטה, אנגלית הוא ללא ספק אחד המקצועות החשובים ביותר לכל מי שמבקש לבנות

קרא עוד »