השלמה לשיעור שעבר
משורר טוב תמיד הולך על חבל דק- הוא אומר ולא אומר, הוא לא מספר אחד לאחד מה שקרה הוא מוצא דרך הבעה שירים להגיד את מה שעבר עליו אבל לא לחשוף את זה בצורה פשוטה ובנאלית, אלא לומר את הדבר בדרך יותר מתוחכמת. זה לא חדש שיש קירבה בין אנשים, חברות, מה שחדש זה מה שעושים מזה, איך שעושים את זה.
2 השירים הנוספים של אנה הרמן סובבים סביב אותו דבר- עיניים, מים, טלי. זה נותן לנו בתים נוספים מפרשת טלי.
מהי ליריקה?
אנטיתזה למציאות- המציאות אפורה ושגרתית, הליריקה היא פואטית ושירית. ליריקה היא הסתכלות שירית על העולם, פחות ריאליסטית. המושג עבר שינויים עם הזמן ויש לו 3 תחנות עיקריות:
- התרבות הקלאסית- העולם היווני, התרבות היוונית והרומאית (לא כולל מוסיקה קלאסית אבל ספרות, תיאטרון וכו'). בתקופה הקלאסית היו נורמות מאוד ברורות איך כותבים, איך מציירים וכו'- היו חוקים. אתה לא יכול לכתוב/לצייר מה שבא לך, היו נורמות. יצירה נשפטה לפי עמידה בחוקים, אם לא עמדת בחוקים היצירה היתה פחות טובה. סופרים אפילו לא העלו בדעתם שאפשר לכתוב לא לפי החוקים. יוצרים טובים ומוכשרים הצליחו בתוך החוקים הללו להוציא מעצמם דברים שנחשבים גדולים וחשובים עד היום. האומנות הקלאסית היתה מאוד שכלתנית- היוצר צריך לפעול עם הרבה היגיון ושכל, התבוניות היתה מאוד חשובה ביצירה הקלאסית. הרגש ביצירות היה תופעת לוואי, זה לא היה הדבר המרכזי. היוצר התכוון לכתוב משהו מסודר ומאורגן, אם נוצר רגש זה "במקרה", זה לא המטרה ולא העיקר. עד לפני 200-250 שנה אירופה היתה שבויה בנורמות הקלאסיות. כאן המושג ליריקה היה לכתוב לפי חוקים.
- תקופת הרומנטיקה- במאה ה-18 קם זרם שנקרא "הרומנטיקה". הרומנטיקה אמרה שלא רק השכל חשוב אלא גם הרגשות, ומטרת היצירה היא לבטא את עולמנו הפנימי, את רגשותינו, את החלומות והפנטזיות שלנו- לא רק דברים שכליים. הספרות הרומנטית הלכה לכיוון הרבה יותר פרוע והרפתקני, הרומנטיקה הרשתה לעצמה לחרוג מהחוקים. היא גם הפכה את היוצר למשהו מקודש- היוצר הוא אדם יוצא דופן ולכן מותר לו גם להתנהג אחרת. היוצר הוא מיוחד במינו שרואה את העולם אחרת, ובגלל שהוא מיוחד ושונה הוא צריך להביע את עולמו. פה הליריקה הפכה להיות שפת הרגש, שפת הדימיון. הליריקה בתפיסתנו היום נובעת מהתקופה הרומנטית- דגש על הפרט ולא על החוקים והחברה, איך אני רואה את הדברים ולא חוקים.
- כיום- היום הליריקה מבטאת את האישיות של היוצר. ליריקה היא ביטוי אישי שיכול לכלול רגש או לא רגש, כל עוד זה כתוב בצורה ייחודית ואישית לא כמו שכולם כותבים. הליריקה השתנתה ותפיסת השירה השתנתה.
יש גם שירה לא לירית, המושג שירה יותר גדול מהמושג ליריקה. ליריקה זה קטע מהשירה, אומנם קטע גדול ואולי הכי חשוב בשירה, אבל זה לא כל השיר. שירה לא לירית זה שירה שהיא לא אישית. יש למשל ז'אנר שנקרא "משל בחרוזים"- זה לא שירה לירית כי זה לא אישי. כיום רוב השירה היא כן לירית.
בכל שיר יש מישהו ש"אומר" את השיר. מבחינים בין מי שיצר את היצירה, בנאדם שחי עם הווה עבר ועתיד, לבין הקול שמדבר מתוך השיר. המשורר כתב את השיר אבל האדם שקורא לא בהכרח מכיר את המשורר, אבל בטקסט יש מישהו שמדבר אלי- הדובר בשיר, או האני הלירי. הדובר בשיר יכול להיות ממש דמות בשיר, כמו מישהי שמדברת על עצמה, אבל זה לא חייב להיות דמות שמדברת כמו בשירים של אנה הרמן (למשל בנמל התעופה בן-גוריון). אבל גם בנמל התעופה למרות שלא נאמר כלום על הדובר האישיות שלו מבצבצת מתוך השיר. אז הדובר יכול להיות דמות בתוך השיר או לא, יכול לדבר על עצמו או על דברים אחרים. בכל מקרה אנחנו בונים את דמות הדובר מתוך השיר. זה כמו בחיים- לפעמים אדם מדבר על נושא כלשהו, לא על עצמו בכלל, ואנחנו מסיקים דעה עליו מתוך הדברים האלו. המשורר יכול להמציא איזה דובר שהוא רוצה, הוא יכול לשנות דוברים בין שירים (למרות שלרוב זה קונסיסטנטי). אבל בכל מקרה מפרידים בין הדובר לבין היוצר, זו לא אותה פרסונה.
המשורר יכול לכתוב על עצמו, על מישהו שהוא מכיר, או על העולם מזווית מאוד אישית. הוא יכול גם לערבב בין הדברים, הוא לא חייב לכתוב רק על דבר אחד מבין השלושה.