קריאה בכתבי הקודש

הדקאמרון מתחיל במגפת הדבר אשר פקדה את פירנצה, היא הייתה נוראית ומחצית מאוכלוסיית העיר נספתה. בוקאצ'ו מתאר את התמוטטות העיר בזמן המגפה. דה נוואר גם היא מתארת את האסון אך כבר מההתחלה יש הבדל בין השניים – אצל בוקאצ'ו עשרה מספרים, שבע נשים ושלושה גברים. אצל דה נוואר לעומת זאת – המספר הוא שוויוני (חמש נשים וחמישה גברים). ישלה כאן אג'נדה בהקשר זה – הדגשת מימד של שוויוניות בין נשים לגברים (מעין התנגדות לבוקאצ'ו בהקשר זה).

הפרולוג של דה נוואר נכתב על ידי מחבר עלום. היא לא מדברת בקולה שלה, זאת לעומת בוקאצ'ו אשר מדבר בגוף ראשון בפרולוג. הוא מאוד נוכח בטקסטים שלו כמחבר, אך דה נוואר נוכחת רק במקומות מאוד ספציפיים והדמויות אף מדברות בגוף שלישי עליה, היא נפקדת מהטקסט וזהו הבדל חשוב מבוקאצ'ו.

הדמות הראשונה שפוגשים בטקסט נקראת וואזי – זוהי דמות שחוקרים נוהגים לזהות עם אמה של מרגריט (לואיז) המאופיינת בחוזקה, בעוצמה ובאדיקות הדתית שלה. בפסקה השניה בעמ' 42 היא מתוארת כ"גבירה אלמנה אחת, עתירת ניסיון…ולא שהייתה שוקעה באמונות תפלות…נחשפה לראות את המקום הקדוש שכה הרבה שמעה עליו…הגיעה שמה לאחר שעברה מקומות נפלים וקשים ביותר לטיפוס וירידה…ושם קיבלוה הנזירים ברוב חביבות". דמות נשית זו איתה נפתח הטקסט היא חזקה ודומיננטית ביותר. בעוד העבדים לא עומדים בתלאות הדרך היא מגיעה אל המנזר, היא לא מפחדת ולא מוותרת אלא פשוט עושה את מה שעליה לעשות. ההערה על האמונות התפלות היא חלק מהשפעות הרפורמציה על מרגריט. חלק מהעקרונות של לותר היו לצאת נגד האמונה הקתולית בפולחן קדושים, למשל, אמונה חזקה ביותר בימי הביניים הקתולים. הפרוטסטנטים רואים בכך אמונות תפלות וניתן לראות כיצד דה נוואר מכניסה זאת כאן אל תוך הטקסט (דה נוואר שמרה אמונים לקתוליות אך קיבלה עקרונות רבים של הרפורמים, היא רצתה ליצור שינוי בתוך הקתוליות).

בעמוד הבא ישנו תיאור של נשים אשר תואם יותר את הקונבנציה הימי ביניימית – שני זוגות של אצילים, שתי נשים ושני גברים, אשר מאחוריהם רוכבים שני אבירים נוספים אשר ככל הנראה מאוהבים באותן נשים. שני הזוגות ישנים לילה בפונדק ומתברר במהלך לילה זה כי בעל הפונדק הוא נוכל המנסה לשדוד אותם. מגיעים שני האצילים, אשר היו במרחק, להציל את הנשים. תיאורן של הנשים כפי שהאצילים ראו אותן ("בכו בכי כה עז… הם היכו בשודדים בחמת זעם…") הוא תיאור אופייני בימי הביניים – הנשים כשתי נשים חסרות אונים ומעוררות רחמים שהאצילים באים להציל אותן. אם כן אנו רואים תיאורים נשיים מצד אחד כנשים חזקות ומצד שני כנשים הזקוקות להצלה בידי הגברים. הדימוי של הגברים כ"שני דובים שקולים היורדים מההר" הוא דימוי החוזר על עצמו לאורך הסיפורים. השוואה של הגברים לחיות טרף הופכת ממטפורית לקונקרטית בהמשך סיפור זה (באותו העמוד).

בעמוד 46 (פסקה שניה) מתרחש מצב מאוד ידוע בספרות הצרפתית אשר נקרא Ennui – שיעמום. אך יש למילה זו קונוטציות הרבה יותר רחבות – סוג של מלנכוליה, דיכאון קיומי. בני החבורה הנמצאים באותו המנזר לומדים שייקח לפחות שבועיים עד שיבנו גשר עליו יעברו כדי לחזור לצרפת. אחת הנשים, פרלמנט (מקום בו דנים באופן שוויוני בהצעות ורעיונות, זוהי דמות נשית בטקסט ושוב מדגישה את החשיבות של נשים) פונה לוואזי ואומרת לה שהם בסכנה של ennui, בסכנה שישקעו בתהומות בזמן שישבו כך בחוסר מעש. הפתרון שוואזי מציעה הוא תפילה. זהו אותו פתרון של לותר – קריאה בכתבי הקודש. וואזי אומרת כי למדה במהלך חייה כי קריאה ותפילה הן הפתרון לכל דבר, התשובה לכל המחלות של הקיום האנושי. בעלה של פרלמנט מסכים לכך אבל הוא גם אומר שאי אפשר לעשות זאת כל היום, צריך הפסקות, והאלטרנטיבה שהוא מציע היא מין. זו לא מצאה חן בעיני פרלמנט ועל כן הציעה פתרון ביניים – לספר סיפורים. היא אומרת במפורש שהם כולם מכירים את ספר מאה הנובלות של בוקאצ'ו אשר לאחרונה תורגם מאיטלקית לצרפתית ביוזמת מרגריט ומציעה לקרוא את הטקסט הזה ולספר סיפורים.

נוצר סולם המציע כיצד מתמודדים עם משבר קיומי:

1. קריאה בכתבי הקודש.
2. ספרות (כנחמה).
3. מין

הספרות נמצאת כמעין פשרה באמצע בין התפילה לבין המין. הרעיון של ספרות כנחמה חוזר אל בוקאצ'ו. ההנאה מספרות היא מקור לנחמה והיא נתונה בין לבין. עובדה זו אומרת משהו לגבי ספרות כי ספרות כנחמה חולקת אלמנטים עם שני הצדדים אשר מעליה ומתחתיה. מקום ביניים זה אומר שהספרות לפי מרגריט היא נחמה, תרופה ניתן לומר, אך היא יכולה גם להיות מסוכנת ויש להיזהר ממנה.

בעמוד 48 (החל מ"בין השאר…") – פרלמנט מחזירה אותנו אל מונטיין. מרגריט למעשה אומרת שבוקאצ'ו אמר שהוא דובר אמת אבל שיקר ושהיא עצמה לא תעשה את זה. הספרות ממציאה המצאות ומרחיקה אותנו מהאמת, וטוענת כי כאן הם נצמדים למציאות וכי מה שמסופר הוא אמת לאמיתה. מה שעוד מוצמד אל הספרות הוא שהיא יכולהלפתות אל מעשים שאינם נתפסים בהכרח כחיוביים. היא אומרת שאנו מתרחקים מהרטוריקנים ומהיופי של דבריהם אשר עלול להוליך שולל. אלה הסכנות האפשריות שבספרות – ההרחקה מהאמתוהפיתוי אל הדברים האסורים. בהמשך נראה כיצד הספרות היא בין לבין.