- ביו טקסטואליות:
- דנטה לא ידע יוונית אבל קרא ספרות רומית ואת סיפרות המקרא.
- מתילדה משתמשת במילה דליקטסי- 'כי שימחתני'( ה' באוהליך במעשה ידיך ארנן)- בתיאור היער שדומה לגן עדן
סיפורי קנטברי- ג'פרי צ'וסר. סיפורו של אביר
נכתב באנגלית בינונית שדומה להיות. 1343-1400.
תקציר:
קבוצת צליינים שמנעימה את המסע לאתר קדוש ב23 סיפורים. בסוף יקבע מה הסיפור המוצלח. הסיפור הראשון מסופר ע"י האביר תזאוס: ארקיטה ופלמון ממלכת תבאי הם שני רעים שתזאוס דוכס אתונה כלא במגדל. שניהם מתאהבים באמילי והתחרות עליה מובילה לשנאה בניהם. הם משתחררים ומנסים לזכות בליבה וכמעט הורגים אחד את השני תוך כדי. תזאוס מארגן קרב אחרון על ליבה. פלמון מתפלל לונוס שהוא יעשה בעלה של אמילי ואמילי מתפללת שזה שינצח יהיה זה שבאוב אותה אהבת אמת. אריטה מתפלל להרס אל המלחמה לניצחון וזוכה בקרב. האלים מפילים אותו מסוסו בסיסבות הניצוחן והוא נפצע ומת לפני שיכל לתבוע את אמילי. אחרי מספר שנות אבל פלמון מתחתן איתה
- מספר פולשני- הוא מספר העל -מתפלש בסיפור של עצמו. מאפיין את הספרות מצ'וסר על המאה ה18.
- אומר שלא ילאה את המקשיבים בפרטים ואז מלאה.
- מאריך את נוכחותו בסיפור בצורה מוגזמת- כל הזמן אומר 'אני אקצר' ובזה מאריך. מפרט במיוחד פרטים קטנים כמו סוג העצים למדורה. קופץ לסיפור אחר באמצע.
- המטרה של צ'וסר לזכות בארוחה ששווה בערך 50 לישט היום מחוצפת
- באותה תקופה המספר היה ידוע בתור כל יודע אבל פה בעל כוח עצום- מוציא את פוריה מהאדמה באמצע הקרב ומכריעה אותו- שרירותי.
- דיאוס אקס מאקינה- למרות שכל יכול חייב להיות הקשר- כשפאלמון וארקיטה שמים לב לאמילי בצינוק נוצר מבוי סתום וכדי לשחרר אותם הוא ממציא סיפורים וצירופי מקרים מוגזמים כמו המפגש של ארקיטה ופלמון
- צ'וסר מוסע לאומנותו- נראה שקט ועצוב אבל מתעורר כשמנצח בתחרות. האביר שלו תזאוס הוא לא באמת אביר- קריצה.
- הביטוי החצרוני- האם עדיף להיות כלוא ולראות את אמילי או משוחרר ולא לראות אותה.
- הורקה- ביטוי לבוא האביב בשירת הטרובדור. התיאור של איליה מזכיר את שיר השירים.
- החץ של קופידון- תיאור ההתאהבות של פלמון מזכיר גם הוא שירה חצרונית.
- לא ונוס גורמת להם להתאהב באמילי אלא הגורל
- המאה ה12 בפרובונס- מהפכה שנתנה לנשים קצת יותר כוח- אולי בגלל שהנשים יצאו לקרב אז הנשים הפכו לשליטים בעצמן. יש לאישה מה להגיד בחברה החצרונית
- פיליפה דמות במלחמת 100 השנים.
- מנייריזם-מבוסס על סיפורים אחרים
- היחס בין הקבוע למשתנה-תקופה שמשחקת עם הקיים- בתקופה בה האליטות היו מסוגלים לספר על התרבות כמו דנטה על האירופאית.
- יחס בין המטריה- החומר הנראטיבי למניירה. רוב החומר המסופר קיים כבר בטקסט של בוקאצ'ו
- התזיאידה- הסיפור על תזיאוס. כמו האודיסאה על אודיסאוס. פונה לעבר התבאינה- יצירה רומית שמחכה את הסיפור 7 נגד תבאי.
- התחפושת של ארקיטה מבוססת על הדקאמרון.
הצוואה הגדולה/ פרנסואה ויון
נכתבה 1416- 1462 בסוף ימי הביניים. היצירה החשובה ביותר במאה ה15.
תקציר:
ויון הושלך לכלא ע"י האפפיור אבל טוען שלא עשה כלום. מתחנן שירחם עליו ואלוהים יחזיר לו כגמולו. סובל מהשוט ומתפלל. רומז לשופטים תאבי בצע שהעלו אנשים למוקד בתמורה לשוחד וכשהתגלה הרגו אותם. מספר על דיאמונד השודד שהובא למשפט ע"י המלך אלכסנדר. כששאל אותו למה שודד בימים ענה שהוא מלך רק כי יש לו צבא גדול יותר ושאם היו לו יותר חיילים היה המלך. טוען שזה נסיבות הגורל וצריך לרחם עליו. המלך עונה שישנה לו את הגורל ושיחרר אותו. דיאמונד חזר בתשובה. אומר שגם הוא תוצר הגורל כי הוא חווה עוני ולא רקצה ללמוד ושמבטיח שיהיה ילד טוב אם ישתחרר.
- מעבר לחצרנות- יראת כבוד לאישה האצילה. עוברת תהליך אידאליזציה ומקבלת את הערצת המשורר.
- צרפת יוצאת ממלחמת 116 השנים ויש בה הרבה פשיעה ועוד לא נכנסה לרנסאנס כמו איטליה. ויון איש ימי הביניים. כנראה בורגני או אציל זוטר. ככל שהחצרנות ניסתה להדגיש את היופי הבורגנות רצתה להדגיש את המכוער.
- רומן הוורד (1230)- הטקסט המתומצת ביותר של השירה החצרונית. המחבר הראשון שלו היה גיום מלוריס. עוסק באהבה חצרונית וממשיל את העלמה לוורד. השורה הראשונה- "בשנות ה20 לחיי" לעומת פה שזה "כשנהייתי בן 30" אבל בניגוד לציפייה לשירה חצרונית הוא ממשיך "מלאה קובעת בושתי"- ניגוד של הצוואה הגדולה.
- רוטבוף- 1250. משורר בורגני ומאוד לא חצרומי ששר על תלאותיו ומדבר על אישתו כעונש על שיכרות של לילה כי היא זקנה, מכוערת וכו'. ניגוד לאישה החצרונית הבלתי מושגת.