הרביעיה הפותחת של שירת דור המדינה: עמיחי, אבידן וזך, יחד עם אורי צבי גינצבורג ואלתרמן עמודי התווך של המודרניזם העברי בשירה, והמשלימה הנשית יונה וולך הוסיפה מימד סוריאלי ויונגיאני של שנות ה-60.
לעומת המודרניזם הבינלאומי של זך ואבידן והיהודי-עברי של עמיחי, יצרו משה דור, אריה סיון, משה בן-שאול ודליה רביקוביץ' שירה שסיפקה איזון ילידי לירי.
ההתבלטות של הרביעיה הפותחת על השאר בשל חשיבות, היקף ועומק היצירות שלהם והם היוו מודרניזם עילי. חוץ מזה המהפכים של השירה שימשו כחלוץ לפני המחנה, ואחריה צעדה הסיפורת החשה (עוז, אפלפלד, א.ב. יהושע, קניוק וכו) והמחזות (חנוך לוין, סובול).
שירים
קורנליה/וולך
דובה גריזילית/ולך
רגע לפני האחרון/אבידן
משנה לשנה זה/זך
מה שדחק את יוסף/עמיחי
השפעה עולמית: אליוט, רילקה, אודן
לדוגמא, זך נעלה בעומק, אירוניה ובמקצבים של שיריו אפילו על יוז ולארקין.
בשורה התחתונה, במחצית השנייה של המאה ה-20 החל המודירניזם העברי להשתוות בערכו למרכזי היצירה הספרותית בארצות אחרות, בנוסח מובן וקרוב יותר לחוגים הספרותיים העולמיים. כל זאת לאחר השפעת המודרניזם העילי על משוררינו.
הקונפליקט הבין-דורי: שלונסקי ואלתרמן מול הדור החדש, התבטא בייחוד במאמר הידוע שמהווה כמו מצע של דור שלם בספרות "הרהורים על שירת אלתרמן"/זך. במאמר ביקורת לפי אמות המידה של השירה החדישה האנגלוסכסית והביקורת החדשה האנגלו-אמריקאית (לפי איצ'רדס ואמפסון, ליוויס וטייט ואף המשוררים אליוט ואודן עצמם). שירת הדור הישן נשפטה בחומרה כאינה עומדת בהלכות המודרניות האנגלוסכסיות. טענות:
א. כניעת השירה למוטיבים ציבוריים – ציבוריות-היתר הפוגעת ופוגמת בכל הגוף של שירת אלתרמן . זאת למרות שהרי בעצם טענה זו חלה על שירים שהם פוליטיים באופן מובהק ומכוון. אולם ביקורת זו התקשרה גם לאישיותו של אלתרמן מחמת פולחן הממלכתיות הבן-גוריונית האנכרוניסטית. מוקד (כותב המאמר) סובר כי טענה זו לוקחת גורם שולי ולא משמעותי בשירת אלתרמן והופכת אותו לכלל שירתו של אלתרמן עצמו ושל בני דורו באופן מוגזם.
ב. השירה החוטאת ברומנטיזציה פיוטית וארכיטיפית של המציאות. מליצות יתר המגבילה את הדיוק השירי ואת יכולתו לבטא מציאות וחוויה ממשית.
ניתן להבין מדחייה זו של זך כי הפרוזאיזם והאירוניה צריכים להוות הכלי העיקרי לביטוי המציאות בטקסט, ולשקף את הסובייקטיביות. אידיבידואליות אנטי ממלכתית של היחיד השוקל ובוחן את מעמדו מול הסיכויים, הסיכונים והבעיות של המאה העשרים. אגב כך גישה זו ניצבת באופן פרדוקסלי בניגוד לשירת המחאה הפוליטית שביטא זך בעשורים האחרונים.
דוגמא של ברכט ומאיאקובסקי שהצליחו באופן גאוני לכתוב שירה פוליטית חשובה, ובכך הם יוצאים מהכלל.
זך סובר כי הריתמיות (מקצביות) המקובעת של הדור הישן יוצרת פפייתיות מונוטונית, המסלפת את ביטוי החוויה האישית הממשית. אבידן לא צידד בעמדה של זך, ולא כפר בגדולתו של אלתרמן, אך פשוט חשב שיש צורך להמשיך באופן שונה. אבידן עצמו שילב את הנוסח הריתמי הסלאבי בנוסח האנגלוסכסי.
הגישה החדשה – גם סובייקטיבית וגם אובייקטיבית.
א. סובייקטיבית – נקודת ראות של סובייקט נאבק. ערבוב בין מציאות למטאפיסיקה
ב. אובייקטיבי – ברוח התקופה (צייסגייסט) ובהתייחסות להיבטים ממשיים של התקופה.
קשר חשוב למושג "העכשיו" וקיום עכשיווי. עם הקשר לעבר ומבט לעתיד.
הערות על השגותיו של מבקר הספרות ברוך קורצווייל שראה בתופעת הספרות העברית החדשה רקע להיפרדות מקריית האלוהים של היהדות, וסבר בטעות (לפי מוקד) כי יציאה זו ממעגל היהדות פוגמת בכח היצירה.
לסיכום, משוררי דור-המדינה פעלו תוך פולמוס חריף עם חוגים רבי עוצמה שמשלטו בעולם הספרות והתרבות של ישראל הקטנה עד שתקבלה שירתם כנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית.
הערות לוויכוח על שירת אלתרמן/דן מירון
אין הרבה חידושים בטקסט. בשלב מסויים גם הוא פורט את הביקורת של זך על אלתרמן לפי 5 סעיפים:
א. פיגורטיביות שעיקר תפקידה קישוטי, ויוצרת אפקטים לא ממשיים. מסיח את הדעת מהחוויה האמיתית (למשל ב"שדרות בגשם"). התיאורים כוללים דימויים צורמים באבסורדיות הוויזואלית שלהם (דוגמת "שורת אוטובוסים כבדים כדמעות") ומטאפרות של פשטות סטריאוטיפית
ב. מקצב מכאני הכופה עצמו על השיר, מונוטוניות אחידה בכל השירים.
ג. לשון המשקפת יסודות ארכאיים-בארוקיים. מילים המחודשות טרם ספגו עושר קונוטאטיבי. מטבעות הלשון יוצרים אפקט של רגש מועצם תוך הסוואת אי בהירות רגשית.
ד. שירה שכלתנית-מגמתית שלא מותירה מקום לדימיונו של הקורא.
ה. מסקנה: הליריקה של אלתרמן לקויה מיסודה ב"רגישות הפתוחה אל עולם האנשים והדברים".
בהמשך מביא מירון דוגמאות המבטאות את עוצמתה של שירת אלתרמן הן מבחינת מקצב והן מבחינת תיאור המצב. אך לסיכום הוא גורס כי זך אכן הצביע על צדדים פגומים בשירת אלתרמן, אף שאינם ממצים את שירתו כולה. בשורה התחתונה זך טעה במסקנתו, מכיוון שהתעלם מכך שהכח בשירת אלתרמן הוא ביצירת סמלים סיפוריים דרמטיים, מצבים בלדיסטיים רבי משמעות.