הוידויים של רוסו והאוטוביוגרפיה המודרנית

בעמוד 151 (למעלה) הוא אומר שהעבודה שומרת עלינו מהשעמום ומיצר הרע. קנדיד מקבל את ההצעה שהמתכון הוא לעבד את הגן, ובכך היצירה מסתיימת. טורקי זה אומר שעבודת הגן לא מאפשרת לתקן את הגן אלא להכיל את היצר הרע והשעמום. כלומר היא אינה מאפשרת תיקון. בסופו של דבר, המתכון לתיקון חברתי לא קיים בקנדיד, כיוון שהעמדה שהיצירה מסתיימת אתיה היא שהדרך היחידה להתמודד עם העולם היא להתנתק ולדאוג לקיום הפרטי הקיים של כל אחד. עמדה זו אומרת שהעולם הוא רע, הגורל תמיד יתעתע אותנו, ולכן הדרך להתמודד איתו היא הסתגרות והתנתקות. עם עמדה פסימית זו היצירה מסתיימת.

קשה לקבל כיצד וולטר, המקדם הגדול של הנאורות, מקדם גם גישה כה פסימית. אולי זהו רק פרק מסויים בחייו בהשפעת התקופה, ואולי זהו ניסיון לזעזע, באמצעות פסימיות בוטה שאמורה לעורר את הקורא, ליצור אצלו שינוי.

6. הוידויים של רוסו והאוטוביוגרפיה המודרנית

מה שמחבר בין שתי היצירות הוא העיסוק בשאלת טבע אדם. בשונה מוולטר, רוסו עוסק בסוגיה מזווית מאוד רגשית ואישית. אם וולטר התבונן על השאלה של טבע האדם מזווית מרוחקת, קרה, רציונלית ואכזרית של קנדיד, רוסו עוסק כל הזמן בעצמו, בהתפתחותו, ברגשותיו ובעמדו הסובייקטיבית. הוא אומר במפורש שדרך הפרטי והאישי הוא רוצה ללמוד על האדם.

רוסו מעניק לאוטוביוגרפיה שלו את השם "וידויים" ובעשותו זאת הוא מזמין אותנו לעשות את החיבור בין יצירה זו לבין הוידויים של אוגוסטינוס, אך יש גם הבדל מהותי ביניהן – אם אוגוסטינוס כותב את הוידויים כדי להתקרב אל האל, רוסו אומר שהוא הולך לחשוף את עצמו מתוך רצון להכיר את האדם, משימה שטרם נעשתה. אם כן, על ידי רוסו ניתן לראות את מה שנקרא "מדעי האדם" האדם כפרויקט מחקר. הוא ילמד על הטבע של האדם דרך החקירה האישית של האדם. מידת החשיפה האישית של רוסו היא חסרת תקדים. הוא אומר שההעדפות המזוכיסטיות שלו מקורן ביחסים האישיים שלו עם האומנת שלו בילדותו, והוא שואף לחזור אל אותה התחלה. יש קשר הדוק וישיר בין רוסו לבין פרויד, הפסיכואנליזה נולדת כאן. העניין שהמקור לנפש הוא בילדות, הוא מניח את הבסיס לסוג כזה של מחקר.

בפרוייקט הזה של רוסו, מן ההתחלה יש גם לא מעט פרדוקסים. הניסיון ללמוד על האדם דרך היחיד הוא פרדוקסלי. הסיבה לכך – בפתיחת הספר הראשון הוא אומר שהוא הוגה תכנית שאיש לא הגה מעולם ואיש גם לא יוכל לחקות אותה, הוא אומר שאינו דומה לשום בריה שראה עלי אדמות. כבר בשורת הפתיחה, הפרויקט הפרדוקסלי של רוסו מתגלה – הוא אומר שהוא מעוניין ללמוד על כל בני האדם דרך עצמו אך באותה נשימה הוא אומר שהוא ייחודי ושאין אף אחד כמוהו. אז אם הוא כה ייחודי כיצד ניתן ללמוד ממנו על כל האנשים ובנוסף כיצד הוא אומר שטבע האדם הוא אוניברסלי? רעיונות אלה, השייכים לנאורות, נתונים כבר למתקפה. חלק גדול מהעניין הוא סביב הויכוח על טבע האדם, והסברה היא שהקביעה שיש טבע אדם אחד היא שרירותית מאוד, וכי היא מובילה להנחות שגויות לגבי ממה הטבע הזה מורכב. הפרויקט של רוסו מתחיל עם פרדוקס.

השפעת רוסו על שורת תחומים היא עצומה. אחד מהטקסטים שלו הוא טקסט פוליטי המדבר על האמנה החברתית, אשר הובילה במידה רבה להתפתחות ההגות המרקסיסטית. הוא מפתח את תאוריית החינוך שלו בספרים כמו אמיל, רומן המתאר את החינוך של ילד, וברומן השני שלו.

תאוריית החינוך שרוסו מפתח קשורה ישירות לרעיון שהאדם הוא טוב מבסיסו, זהו קונספט המזוהה מאוד עם רוסו, ההנחה שטבע האדם הוא טוב, ובעיניי רוסו משמעות הטבע היא לא רק מטאפורה אלא מדובר על טבע מבחינה פיזית. האדם נתון במצב הפיזי שלו, והתרבות משחיתה את האדם. בין השניים מתעורר ויכוח נוקב על פילוסופיה זו. וולטר לא מוכן לקבל את ההנחה שהתרבות משחיתה והטבע הוא הנכון. הויכוח הפך לויכוח אישי, וולטר האשים את רוסו שעם כל התאוריה החינוכית המפוארת שלו רוסו למעשה הפקיד את כל 5 ילדיו בבית יתומים ולא גידל בעצמו אף אחד מהם. וולטר, בצעד לא מקובל במאה ה-18, הפך זאת להתקפה אישית על רוסו שלא יישם את התאוריה החינוכית המפוארת שלו.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
תוכן עניינים
לפרסום כתבה באתר
מאמרים אחרונים