דון קיחוטה

  • זה בדיוק מה שאופליה עושה ובכך מייצגת את האופציה הזו שהמלט מהרהר בה אך לבסוף לא נוקט בה.
  • לארטס(אחיה של אופליה) – ההשתקפות המפורשת ביותר. המחזה בונה עבורנו את ההקבלה הזו בהדרגה ומדגיש את הדמיון ביניהם. גם הוא סטודנט שעבר ללמוד במקום אחר וחוזר, וגם הוא כמו המלט רוצה לנקום את רצח אביו. בעמוד 195 המלט מדגיש במפורש את ההקבלה הזו בינו לבין לארטס, כשמגיעים למריבה במהלך ההלוויה. בעמוד 196 המלט אומר להורציו"צר לי עד מאוד הורציו כי לא עצרתי ברוחיוקמתי על לארטס, הן בדיוקן ריבי אני רואה את בבואת ריבו" – הוא משתמש במפורש במונח 'בבואה' כדי לתאר את לארטס ואומר שהם השתקפות אחד של השני, שהריבים שלהם הם למעשה אותו הריב (משאלת הנקם של שניהם היא שהופכת אותם לאותו הריב). בסצנה המסכמת, בשיא הטרגדיה (דו-קרב בין המלט ללארטס בו יש את המזימה של לארטס עם קלאודיוס להרעיל את המלט) ניתן לקרוא את הסצנה הזו של דו הקרב כדו קרב בין המלט לבין עצמו, בו בסופו של דבר המלט הוא המחסל של עצמו. אם נקרא את זה כתשוקה וניסיון לנקום, ניתן לומר גם כי למחזה יש אמירה מובהקת נגד הנקמה, משאלת הנקמה הופכת את הנוקם בסופו של דבר למחסל של עצמו, כיוון שהנקמה תוביל בסופו של דבר לנקמה נגדית ולאובדן של כל הצדדים. הקבלה זו מתחזקת עוד – לא רק שלארטס הוא כמו המלט שנוקם, אלא שהוא נוקם בהמלט עצמו, כך בסצנה זו המלט הוא גם נוקם אך גם מושא של נקמה. נוצר מערך של השתקפויות ומראות המדגישות בדיוק את האמירה על הסכנה שבנקמה ועל מה שהרצון לנקום מוביל אליו בסופו של דבר, הנוקם הופך להיות המחסל של עצמו.

בעמוד 209, מי שנשאר בסוף הוא הורציו, והמלט אומר לו כי עליו מוטלת החובה לספר את הסיפור. בהקשר למודלים וההשתקפויות של המלט לאורך הטקסט, במובן זה הורציו כזה שנשאר אחרון מייצג עבור המלט ועבור הקוראים את המודל הפוטנציאלי והאידאלי, המודל הסטואי של השליטה. אבל, יש מישהו נוסף בסצנה שמגיע ו"לוקח את כל הקופה" – פורטינברס מגיע בדרך חזרה מפולין עם צבאו. כשהמלט מבחין בו על סף המוות הוא אומר שלו מגיעה המלוכה. המחזה מסתיים בכך שהורציו נשאר לספר אך פורטינברס מקבל את הממלכה. אז מי הוא המודל האידאלי עבור המלט ועבור הקוראים? הורציו הסטואי או פורטינברס ההרואי? במובן זה המחזה נותר פתוח כאשר הוא מציב שני מודלים מנוגדים אלו אחד מול השני, וכמו המלט אנו נשארים להסס בין השניים.

דון קיחוטה

ספר זה נכתב באותו הזמן בו נכתב המלט, כמעט במקביל. ישנן הקבלות רבות בין שני היצירות – שניהם אבירים בדמות היגון, אצילים מלנכוליים. ישנה תמימות דעים בעולם כי מדובר ברומן המודרני הראשון. בעיני רבים, כמו דוסטוייבסקי, הוא גם הרומן הגדול והחשוב ביותר. דון קיחוטה וסנצ'ו פנצ'ה הם ארכיטיפים בתרבות. דון קיחוטה הוא אידאליסט שנלחם במטרות ידועות מראש אבל לא מוותר, ובן זמנית הוא מייצג גם איוולות, מאבק שהוא קומי במידה רבה, בדיחה במידה מסויימת. חלק מהכוח והעוצמה של הרומן טמונה בשילוב זה, באופן בו הרומן מערב את הקומי והטראגי ביחד, את המגוחך עם הנשגב. שני המימדים משתלבים ומתפתחים בהדרגה לאורך הטקסט ונמצאים בדמויות של דון קיחוטה והעוזר שלו, סנצ'ו פנצ'ה (אשר גם הופך בשלב מסויים לאומן תחבולה מתוחכם). עירוב זה של השניים הוא אלמנט שהוא חלק מהעוצמה של הרומן.

היצירה מתחילה בכך שפוגשים בדמות האציל המזדקן, אלונסו קיחנה, המחליט להסתגר בטירה שלו ולבלות את כל זמנו בקריאת ספרות האבירים האהובה עליו, הרומנסות הגדולות של ימי הביניים. לא בכדי זה מזכיר את מונטיין – דמות האציל המסתגר בקריאה וכתיבה. בשלב מסויים הוא יוצא מדעתו, (מוטיב השיגעון מתכתב עם זה של המלט), הוא מחליט שכל הנאמר בספרי האבירים של ימי הביניים, כל אלילות הגבורה של האבירים, הסיפורים על הענקים והמכשפים – הכל אמת לאמיתה ועליו מוטלת החובה לצאת ולחדש את האידאלים של האבירות, כפי שהיו בעבר ונמצאים בספרות זו ולא עברו מן העולם. הוא הופך כיור לקסדה, את סוסו הכחוש לסוס גדול של אבירים, ומתנהל בעולם כדמות ספרותית המחקה את הספרים (מזכיר את אוגוסטינוס בכך שהוא מעצב את חייו בהתבסס על ספרות).

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
תוכן עניינים
לפרסום כתבה באתר
מאמרים אחרונים
מורה פרטי לאנגלית באשקלון

בין כלל המקצועות שאנו למדים בבית הספר היסודי, בחטיבת הביניים, בתיכון ואפילו באוניברסיטה, אנגלית הוא ללא ספק אחד המקצועות החשובים ביותר לכל מי שמבקש לבנות

קרא עוד »