עוד דוגמא לשיר שיש בו אלוזיה. הפעם הרמיזה הזו נמצאת בחזית השיר- לא צריך להיות פרשן גדול כדי לראות שהשיר הזה מתכתב עם טקסט אחר. גם הפעם הוא מתכתב עם התנ"ך. הטקסטים בתנ"ך מאוד עתיקים אבל נפש האדם לא השתנתה, האדם נשאר אותו אדם. הרבה יוצרים מודרניים פונים לתנ"ך כדי להגיד משהו על ימינו, על עכשיו. התנ"ך הוא לא מטרה אלא אמצעי.
מזמור לחוה של לילה
מיד ניתן לראות איך זה מתקשר ליצירת העולם, לאדם וחוה. לא לגמרי ידוע מה זה עץ הדעת. בתורה כתוב "ויאמר אלוהים לא טוב היות האדם לבדו…" האישה נוצרה מהאיש לכן המילה אישה. השיר שלנו מדבר גם על התנ"ך אבל לוקח את המיתוס, את הסיפור, ומשנה אותו לגמרי.
כותרת: מזמור לחוה של לילה. זו כותרת יחסית מורכבת. מזמור זה שיר הלל- כשמהללים מישהו זה מזמור ל. אז במקרה הזה יש שיר הלל לחוה של לילה. זה שיר שמאוד מחובר לתרבות שלנו, אם יתרגמו את השיר לסינית הרבה מהשיר ילך לאיבוד. חוה זה שם של אישה אבל זה גם אישה בכלל, כמו שאדם זה שם של בני-אדם בכלל. מהכותרת קשה לדעת למה בדיוק הכוונה- זה יכול להיות אישה ספציפית או אישה בכלל. מה זה אומר של לילה? האסוציאציות הראשונות שעולות זה אישה לילית, יש לזה קונוטציה מינית קצת אבל לא בהכרח. זה יכול להיות גם משהו שלילי, לילה זה שלילי. זה יכול להיות משהו מסתורי. זה מעמיד אותנו בפני חידה קטנה. בתרבות שלנו התדמית של לילה היא שלילית- לילה, חושך. אבל לילה זה לא בהכרח דבר שלילי, בלילה יכולים לקרות דברים מופלאים. הלילה הוא הזמן הרומנטי. לילה יכול להיות טוב מאוד, ואור יום יכול להיות רע מאוד- תלוי מה קורה לך בכל אחד מהם. בשיר הזה הלילה דווקא טוב, בלילה הזה קרה למשורר משהו טוב.
המים הראשונים היו לילה: בהתחלה יש חושך. החושך היה אלוהים אחרים שלא אמר: יהי אור: עכשיו אנחנו רואים שיש סיפור אחר. בעצם החושך שולט עדיין ועוד לא נוצר אור. הבית הזה נכנס למרווח שבין העולם כתוהו ובואו לבין בריאת האור. הרי הדבר הראשון שאלוהים אומר בתנ"ך זה "ויהי אור", וכאן אלוהים לא אומר ויהי אור כלומר החושך ממשיך לשלוט ולפעול בעולם. הוא לא בהכרח שלילי אבל הוא כוח ששולט בעולם. הביתה ראשון בעצם נותן רקע מרחבי, סביבתי, לגבי איפה אנחנו נמצאים.
הבית השני מחולק לשניים- 2 השורות הראשונות מתעסקות בדובר, הגבר, ו2 השורות האחרונות באישה. איש אפיל הייתי: איש אפל. אפילו זו לא מילה שמשתמשים בה הרבה אבל היא קיימת במילון. זו מילה מהמקורות, לא מילה מודרנית. בפועל אפיל לא קשור בכלל לאפל, זה משהו אחרון, משהו שמאחר. למשל פרי אפיל זה פרי שבמקום להופיע באוגוסט מופיע בספטמבר, זה הפרי האחרון (ההיפך מביכורים). בעצם גם מי ששפת האם שלו עברית לא תמיד מכיר את כל המילים בשפה. איש אפיל הייתי זה נוצרתי יותר מאוחר. זה על רקע התנ"ך שקודם נוצר הגבר ואז האישה, כאן התהפכו היוצרות והאישה נוצרה קודם. המשמעות של זה היא לא רק פיזית, שהאישה נבראה קודם, אלא גם משמעות רוחנית יותר. ורב תהו שאת העולם רדף לפגוש: אני עוד לא בדיוק מכיר את החיים, את העולם. זה אחד שמחפש, שלא יודע, שלא מכיר את העולם. ואת האישה החיה שראיתי מתהלכת עירומה בגן חדרי: יש קשר לחיה, הוא גם אומר אישה וגם אומר חיה. אפשר להבין את זה בפשטות כחיה אבל השורה הבאה מקשרת יותר לחיות. מתהלכת והולכת זה נשמע שונה, מתהלכת נותנת קונוטציה לחיות. הוא בעצם מתייחס לאישה כמו לבע"ח. עירומה זה רלוונטי לבני-אדם לא לבע"ח, לא אומרים בע"ח עירום. בגן חדרי זה שוב הצירוף הגאוני של תנ"ך ומודרני- גן (מתוך גן עדן) וחדר. יש פה קצת קשר אירוטי אבל המין נקי לגמרי, טהור לחלוטין. אולי זה ההבדל בין אירוטי לפורנוגרפי- בשיר הזה אולי יש אירוטיקה אבל הוא לא פורנוגרפי. האישה פה היא מאוד טבעית, היא חלק מהמציאות.
בבית השלישי הסיפור ממשיך ובו הוא מתאר את עצמו פוקח את העיניים- האדם נוצר ורואה את האישה. המראה נולד עוד לפני העיניים- האישה נוצרה עוד לפני שפקח את עיניו. הוא אומר שעיניו נפקחו כדי לראות עצם אחר עצם מעצמייך: משתמע מזה שהגבר פוקח עיניים, רואה את האישה ובוחן אותה לאט לאט, עצם אחר עצם, פרט אחר פרט. האישה מסתובבת עירומה ובכל זאת הוא לא מכניס הקשר מיני, זה בכלל לא הכיוון. הוא בודק אותה- מה זה הדבר הזה שהוא לא מכיר, הוא עכשיו נולד. הדעת יצאה מהעץ ונכנסה בך כאדוה: אדוה זה גלים קטנים שמשתפלים לחוף. הסיפור בתנ"ך הוא על עץ הדעת שאסור לגעת בו. כאן הדעת יצאה מהעץ אל האישה. כלומר שהאישה היא היודעת, לא הגבר. בתנ"ך הגבר הוא הדומיננטי אבל כאן האישה היא הדומיננטית, הדעת הגיעה אליה. היא היודעת. אז היית בעיני חוה של לילה שנולדה מצלע עץ, שכבר ידעה עדן: כל המילים מגיעות מהתנ"ך- עץ, דעת, עדן. מה זה אישה שכבר ידעה עדן? זה אישה שהיא כבר מנוסה, אולי יודעת מה זה גבר, אולי יודעת מה זה תענוגות, אולי מנוסה בחיים ואולי הכל ביחד. בשיר הזה יש מגע בין גבר לאישה אבל זה שיר מאוד נקי, יש בו זכות כזו שהופכת את הקשר בין גבר לאישה, את החוויה המינית הראשונה של גבר, למשהו מאוד זך ונקי.
בבית החמישי הדובר אומר שהוא כבר לא מי שהיה (האני הישן). הלילה היה…: הוא חוזר לתנ"ך. הוא שוזר בבית מילים מודרניות- מיטת שדה. זה מראה שזה לא לגמרי עולם של תוהו ובוהו. השחר עלה…: רק עכשיו, אחרי כל סיפור הלילה, עלה האור. לילה שלם עבר לפני שעשו סדר בעולם, לא כמו בתנ"ך שישר אלוהים ברא את האור. רק אחרי החוויה המדהימה של הלילה עולה השחר. 2 השורות האחרונות נותנות דבר חדש, זמן אחר, אלוזיה אחרת- פתאום יש סיפור חדש. כאילו עברו שנים. בסוף יש איזכור להגדה של פסח, ליציאת מצרים (ביציאת עצמי מחשך לאור). אז הוא רק נולד, עכשיו יש רק זכרונות, אולי האישה איננה. יציאה מחושך לאור זה נחשב טוב, אבל פה בשיר זה לא ככה. כל החוויה המדהימה שלו היתה בלילה והיציאה מחושך לאור הרבה יותר אמביוולנטית ומסובכת. החושך היה משהו חווייתי, קרו בלילה דברים שריגשו אותו. בלילה היה אירוע שעיצב אותו שהוא זוכר כל החיים. יציאת עצמי מחושך לאור זה מאוד אירוני כי החושך היה נהדר והאור זה כבר שגרה, זה חיים יומיומיים שכולנו חיים בהם.
אם ניתן לאנשים שהם לא משוררים לתאר את החוויה הראשונה שלהם עם גבר/אישה הם לא יכתבו ככה. אחד הדברים שאמן יכול לעשות, לא משנה באיזה תחום, זה להסתכל על אירועים שמוכרים לנו מזווית מיוחדת ולא מוכרת. למשל בשיר הזה- לכל אחד היה קשר ראשון, אבל לא רבים יודעים לעצב את זה כמו שהוא עיצב את זה. בשיר הזה יש גמישות לשונית מדהימה. הבחור הזה היה בחור ישיבה וחזר בשאלה אבל היה לו חינוך דתי-חרדי. היכולת שלו לתאר דברים מזווית אחרת מדהימה. הוא לקח סיפור שמוכר לכולנו, סיפור בראשית, וסיפר אותו מזווית אחרת. לא ידוע אם זה משהו שבאמת קרה לו או לא אבל זה לא חשוב. מה שמשנה זה שהוא הצליח ליצור שיר עם איכויות שאפשר לראות, לא סתם שירבוט.