השילוש המודרני

'מודרני' הוא מונח בעייתי ועמום. הוא תלוי זמן ומשתנה בהתאם למיקום הדובר. ומה לגבי 'מודרניזם'- האם יש תכונות משותפות לכל האמנים המודרניסטים? ואם לאנשים שחיו בתקופות אחרות יש את התכונות האלו הם יהיו מודרניים?

המחבר מציע שנראה את הרבע הראשון של המאה העשרים כמוקד השירה המודרנית, אבל ניקח בחשבון את השורשים של השירה הזו- שכוללים את החידושים של סוף המאה ה19 בצרפת.  על שנים מהם יספר המאמר- בודלייר ורמבו. נתייחס למוען (המשורר), הטקסט שלו והרפרנט שלו (העולם אליו הטקסט מתייחס).

  1. המשורר: בזרם האקספרסיבי (אקספרסיוניזם), היוצר הוא המוקד. אפשר לראות את העמדת האני במרכז בתור המשך מוקצן של הרומנטיקה "כי הרומנטיקה היא שגילתה את האני". במאה ה18 כתבו על דברים שנוגעים לכולם. כתיבה על ה'אני' הייתה מהפיכה.
  • הרפרט: המגמה השנייה נראית כתגובת נגד לרומנטיקה- הכותב מנסה לתאר את העולם האובייקטיבי כמות שהוא, לא את עצמו. לזה קוראים מגמה מימטית.
  • הטקסט: המרכיב השלישי הוא היצירה עצמה, והיא עומדת במרכז. זו אולי המגמה החשובה ביותר המאפיינת את המודרניזם. ציור אינו נותן משהו פנימי או חיצוני. הוא נותן יחסים בין הצבעים שבציור. גם היצירה הספרותית המודרנית כך- לא משקפת דבר, אלה היא מערכת של מוטיבים, אימאז'ים, צלילים, העונים זה לזה ויוצרים את המוטיב של היצירה.

בשירים יש ניגוד של רגש לעומת הבנה. העיקר בשירה היא היופי, האסטטיקה. אדגר אלן פו מספר על תהליך הכתיבה שלו: אני פותח בצליל שהוא היפה ביותר. אני מחפש מילה שתכלול את הצליל. אני מחפש תירוץ לחזור שוב ושוב על המילה הזו. מצאתי את העורב שהוא חיה אבל לא תבונית כך שיוכל לחזור על המילה. עכשיו אני מחפש סיפור שיכלול את העורב.

אין להבין מודרניזם ע"י אחת המגמות בלבד כי מודרניזם זה שילוב של כל מני דברים שלא תמיד מתיישבים אחד עם השני. אקספסיוניזם וסוריאליזם מתרכזות בחייו הפנימיים של היוצר. מצד שני אימפרסיוניזם גרמני או אימאג'יזם אנגלו-אמריקאי ניסו לחזור אל האובייקטים של העולם. ניסו לתאר אובייקטים בצורה אובייקטיבית.

מעגלים נחתכים

על תופעה בקומפוזיציה של השירה המודרנית, על שירו של זך "טליתה קומי" ועל שירו של אבידן "נחיתת לא אונס".

בבית הראשון נראה שגבר מדבר לאישה, מודה בטעותו. לא מבינים מי הגבר, מי האישה ומה היחסים בניהם. "טליתה קומי" מעורר זיכרון של הברית החדשה, שם ישו הקים לתחייה ילדה שמתה, שם "טליתה" היא מילה המסמלת ילדה. הקשר זה לא עוזר לנו להבין את השיר.

הצירוף "טליתה קומי" טבעי במילותיו של ישו אבל הוא זר לשפת הדיבור של היום. הבית הראשון מציג דפוס לשוני של ישו שהושתל לתוך חוקיותו של עולם מודרני. השיר מציג עימות בין סיטואצית הגבר והאישה של היום לבין הסיטואציה של ישו שמקים ילדה לתחייה. השוואה בין הגבר שבשיר לישו מראה שבעוד ישו אמר שתי מילים והילדה קמה, הגבר שבשיר מתחנן ומתחנן ולא עוזר לו… הצלחת הגבר תלויה באישה- בהבנתה, ברצונה. הגבר מתחנן ואפילו מחניף "את אדם אינטילגנטי". נראה שמי שצריך את ההושעה הוא הגבר, לא האישה. הבית נראה כפרודיה מודרנית על הברית החדשה.

בבית השני יש פנייה אל אלוהים. הפניה בשפה גבוהה ומיד אחר כך פירוש לעברית פשוטה. מכאן שלא מראים לנו את הפנייה לאלוהים, אלה מין תיאור שלה. יש שוב הקבלה לישו:

אבל בשיר המילים של ישו ריקות מתוכן, מפורקות מפורשות. הבתים הראשונים של השיר בנו בעקר את הנושא: משמעותם הריקה של ערכים מסוימים (אמונה בכח המילה, נס, פנייה לאלוהים, אהבה..) בעולם המודרני. הם מדגימים ישו של העולם המודרני- ישו חסר תוכן.

בבית הרביעי מתגלה לנו מערכת היחסים בין הגבר לאישה- לפני זמן רב פגש הגבר באישה "זמן רב עבר מאז", והיא גרמה לו להרגיש שחיזוריו יתקבלו בברכה "ראיתי שהיא מחייכת", לא היו לו כוונות רעות "התכוונתי אך לטוב", אבל הוא לא התייחס אליהם ברצינות, וראה את הקשר כעוד רומן ברשימת אהבותיו וחשב שכך הדבר גם בשבילה. הוא לא הבין שהיא רואה את הדברים אחרת "ודאי לי שלא ראיתי". עכשיו, כשהוא מנסה להיפרד ממנה, נוצרה חוסר נוחות לא רצויה ולא צפויה. היא כנראה שוכבת ובוכה והוא מנסה להרגיע אותה, מתנצל, מתחנף, רק שתירגע מבכיה.

השיר עצמו לא נותן את העלילה בקלות, יש בו הרבה פערים והקורא צריך להתאמץ להרכיב את התמונה. וגם אחרי שפירשנו את הסיטואציה בין הגבר לאישה לא ברור מה הקשר לברית החדשה?!

השילוב של השיר בין ישו לבין סיטואצית הגבר-אישה המודנית מדגים קומפוזיציה שמופיעה בשורת שירים מודרנים. הכותב קורא לה "קומפוזיציה של מעגלים נחתכים". מעגלים נחתכים הם מעגלים שיש להם שתי נקודות משותפות. יש להם שטח משותף אבל גם שטח נפרד. אין טעם הרי לשים שני שירים לא קשורים תחת שיר אחד, יש איזו משמעות לחיבור שלהם. הקורא מתאמץ לגשר בין העולמות.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
תוכן עניינים
לפרסום כתבה באתר
מאמרים אחרונים
ציר הזמן

בהיסטוריית המערב, מקובל להתחיל מהמאה ה-7/8 לפנה"ס. מבחינת ספרות המערב, בתקופה זו מועלות על הכתב שתי היצירות החשובות של יוון הקלאסית – האליאדה והאודיסאה, המיוחסות

קרא עוד »